כשחזרתי הביתה היום הייתי מעט זחוח.
כל הדרך פיזמתי לי מנגינות מוכרות שיסיתו את תשומת ליבי מהפחד
החודר לעצמותיי עם רדת החשכה.
איוושת העלים היבשים הניתזים ונרמסים תחת רגלו של הקבצן
הרטיטו לי את נימי התודעה.
עיתון ישן הזרוק ליד ספסל התחנה צעק לי לקרוא.
בימים כתיקונם הייתי עובר על מודעות האבל.
איש איש ופרנסתו הוא.
אין צורך לרדוף אחרי לקוחות, הצל עושה עבודתו נאמנה.
הרחבתי לאחרונה את החלקה בפרוייקט ההרחבה במושב.
בית קברות לחיות מחמד.
אולי כשאהיה גדול ואתבגר אתחיל להנות מהביזנס כמו אבא,
בשבילו הביזנס הפך כבר מזמן ל-Pleasure.
בעיתון כבר כינו אותו - "וירטואוז הדרך האחרונה".
הוא כבר נהנה לקבור אנשים.
ללא טכס דתי, עם רב מזוקן שממלמל מילים שמזמן כבר רוקנו
ממשמעות, מין משפטים שכבר לא חודרים ללבבות.
"אנחנו (אני והוירטואוז) בפרוייקט x, מספקים את החוויה האישית,
הייחודית, האוניברסלית", לבקשת המשפחה, החברים והקרובים -
ירצו קוסם גם נביא.
את הפרות הקדושות שחטנו מזמן.
תוך כדי דיפדוף במודעות המשעממות, גניה הרשקו, חסיה ז"ל ואיזו
מיכל מרקו תנצב"ה אחת, קולטת עיני הצהובה שמשהו כאן לא קשור,
מודעת דרושים שהשתרבבה למדור מודעות האבל.
"דרוש קצב"
מודעות מסוג זה אינן כה שכיחות בעיתון מכובד שכזה,
שלרוב מפרסם דרישתו ל:
נציגי שירות לקוחות
סוכני מכירות
וכדומה.
נקישות קצובות הסיתו את תשומת ליבי מהעיתון.
ואז היא חלפה על פניי, הנערה באדום.
ביריותיה הגבוהות ומעילה השחור לא השאירו מקום לספק נוסף.
חצאית עור שחורה ושיער בריא ואסוף חושף צוואר לבן ובוהק
- Madamme X
בחולפה על פניי עירפל את נחיריי ניחוח שאנל 5 ,שגרם לי
לסחרחורת קלה.
היא נעצרה ליד תחנת האוטובוס הקרובה
המוארת באור שלטי ניאון והתחילה לפשפש בתיקה.
אצבעה הדקיקה הותירה שביל זיעה דקיק על המפה המוגדלת שבתחנה.
לפתע פנתה אליי ושאלה - "תגיד, איזה אוטובוס פה לנתניה?"
לעיסת המסטיק הפרתית שלה גרמה לי לחלחלה.
"Je suis Desole,
mais Je ne Parle pas hebreaux "
השבתי והמשכתי ללכת.
מצטער, אני לא מדבר עברית. |