שכבתי על המיטה, בוהה בתקרה ומקשיב לנשימה שלי. אור עמום נכנס
מהחלונות וצבע את החדר בגוונים אפורים. מהקומה התחתונה יכולתי
לשמוע את הקולות הרגילים של ימי שישי - אמא במטבח מטגנת דבר זה
או אחר, אבא משחק עם שעון השבת. הפלאפון שלי צלצל, זו הפעם
החמישית, ושוב לא עניתי. היה זה שפירא הסמל, ידעתי, מבקש לדעת
מתי אגיע. ליד המטה עמדו הנעליים הצבאיות, מצוחצחות. כל שהיה
עלי לעשות זה ללבוש אותן ואני מוכן לנסיעה. חשבתי על האמרה
ההיא של אמא שלי, שנעלים הפוכות מביאות חלומות רעים. מצחיק,
חשבתי. אף אחד לא מספר לך שלפעמים הנעלים עצמן הן החלום הרע.
לקחתי עוד נשימה עמוקה והקשבתי לה. כבר זמן מה שהיה איזה מין
חרחור נשמע בנשימתי, ושיעול מתמשך בסופה. הקשבתי לשיעול הזה,
ונזכרתי ביום ההוא שגילו אצל מתן רשרוש בלב, ואיך כולם קינאו
בו. בצחוק, כמובן. תמיד בצחוק. רק שלפעמים כל כך רצית לצאת
מהצבא. שיעול עמוק, חשבתי. אולי. קמתי מהמטה ולקחתי נעל אחת.
הפלאפון צלצל שוב, והפעם היה זה קומר. עכשיו הם משתמשים בחברים
שלי, חשבתי. כיביתי את הפלאפון, זרקתי את הנעל ופשטתי את
המדים.

שפירא ישב בחמ"ל, בוהה בלוח השבצ"ק. היה זה לוח ירוק, כשכל
החיילים והמפקדים מודבקים על תוויות קטנות שהיית יכול להזיז
ממקום למקום. מפעם לפעם היה עולה במוחו עד כמה סוריאליסטי כל
העסק הזה. בהינף יד, בהחלטה שרירותית לגמרי יכולת לקחת מישהו
מהבית ולהפוך אותו לתרנגול. עוד דבר שנראה לו מוזר היו השמות
ההזויים של עמדות השמירה. עמדת תרנגולים, עמדת הקבר. וזה לא
שהוא לא ראה את ההומור בזה, הוא הבין שמדובר בבדיחה, בסה"כ,
אבל אל מי היא מכוונת הבדיחה הזאת, את זה הוא לא קלט.
תרנגולים. קבר. פטמה. שמות מוזרים, חשב. טוב, אמר לעצמו. חזרה
לעבודה. הוא התחיל לשחק עם שמות החיילים, מעביר אותם מהבית
לעמדות וחוזר חלילה, ואגב חשיבה על בית נזכר בשגב. הוא שב
וטלפן אליו, אך גם הפעם לא זכה לתשובה. קומר עבר בחוץ ושפירא
שאל אותו אם הוא יודע משהו. קומר ענה שלא, אבל שלא ידאג, כי זה
שגב, ואין מה לעשות, והוא תמיד מגיע בסוף. שפירא לא היה כל כך
בטוח, אבל קומר כבר הלך משם, ממהר למשימה זו או אחרת. נו, טוב.
אמר לעצמו. נשים אותו בכוננות מתפללים. גם ככה אף פעם לא
מפעילים אותם. כרמל, כרמל. חשב. איזה מין שם מוזר.

כמה דקות לפני סוף התפילה כבר נמאס לי לגמרי ויצאתי החוצה. היה
קר והיה לי מצב רוח מזופת, וכל מה שרציתי היה להגיע כבר הביתה.
התחלתי להתקדם, אבל עוד לפני שהספקתי להתרחק נשמעו הקריאות
מאחורי. לא ממש רציתי להסתובב אליהם, אפילו ממש לא רציתי, אבל
שבת זה שבת וחברים זה חברים, אז העליתי חיוך על הפנים ופניתי
אליהם בברכת שבת שלום. התבוננתי בהם בזמן שצעדתי לעברם. חבורה
חייכנית של תלמידי ישיבות, רחוצים ומצוחצחים לכבוד השבת. הייתה
איזו נהרה מסביב לפרצוף שלהם, ותהיתי אם גם לי היה את זה פעם.
"לא היית אמור להישאר שבת בחברון?" שאל אחיה,
אבל התחמקתי מתשובה. "שמעתי שחם בחברון עכשיו. אני הייתי משאיר
את הפלאפון פתוח" אמר חיים, גורר את השיחה אל הנושא האהוב
עליו. נראה שליד חיים הדברים תמיד חמים במקום זה או אחר.
לפעמים נראה לי שחיים פשוט אוהב להשאיר את הפלאפון פתוח בשבת,
אבל זו כבר סתם רשעות. פתאום נהיה לי קר מדי, מיותר מדי. "קר
לי" אמרתי, לאף אחד במיוחד. "אני זז." הפניתי אליהם את הגב שלי
והתחלתי להתרחק. "נראה אותך מאוחר יותר?" קרא אלי מישהו מאחור.
לא ידעתי מי מהם זה היה, אבל כבר לא היה אכפת לי, ולא הסתכלתי
לאחור.

מסביב לשולחן, בבית, ישבתי ושיחקתי עם האוכל. רק לפני שעה
הייתי טורף סוס, אבל איכשהו איבדתי את התיאבון. מסביב הייתה
המשפחה ואי אילו אורחים שאפילו לא טרחתי לקלוט את שמם. מדי פעם
הייתה איזו הערה מכוונת אלי, אך לא שיתפתי פעולה אם אף ניסיון
שכזה. ישבתי מכורבל בפינה שלי, משחק עם האוכל. חוץ ממני, נראה
היה שהארוחה מתנהלת בסדר גמור. היו שירים, היו דיבורים, היה
אוכל. מהמקום שאני ישבתי זה נראה כאילו כולם נהנים. באחת
מהשתיקות הנדירות מסביב לשולחן, צלצל הטלפון. "מה זה?" שאלה
אמי "של מי זה?" שאלה אחותי "זה שלך?" שאל אבי. ובאמת, לפתע
הבנתי שזה הפלאפון שלי שמצלצל. אמרתי להם שכן וקמתי לכבות
אותו, אבל מבטיהם עדיין ישבו עלי במלוא כובדם. "טוב, אל תסתכלו
עליי ככה" אמרתי להם "זה לא הסוכן נסיעות שלי בטלפון, בסדר? זה
מן הסתם מהצבא. אני אבדוק." "הצבא?" נבהל אבא. "למה אתה חושב
שזה מהצבא? אתה חושב שהם עלו עליך?" "עלו עלי? אם מה שאתה
מתכוון לשאול זה אם הם הבינו שאני לא אגיע לשבת, אז כן, נראה
לי שהם הצליחו להבין את החלק הזה." אמי, שלא היתה כל כך
מחוברת, נבהלה עכשיו "מה זאת אומרת? אמרת שיש לך אישור!" "טוב,
טוב, אמא. תירגעי. לא קרה כלום." "לא קרה כלום?" חזרה אמי "לא
קרה כלום? הם מטלפנים אליך באמצע שבת! מי יודע מה הם רוצים!"
"די, אתי." התערב אבי לטובתי. "אף אחד לא יודע מה הם רוצים."
הייתי עייף. אמי לחוצה, אבי מרגיע, הטלפון המצלצל, האורחים
הנבוכים. הייתי עייף. נתתי להם להמשיך להתווכח ועליתי לחדר.
הפלאפון בינתיים הפסיק לצלצל, וצפצוף קצר נשמע, מודיע על
הודעה. בטח קומר, חשבתי. מסכן, טוחן בגללי. הגעתי למיטה
ונשכבתי עליה. בהיתי בתקרה קצת זמן. מתכונן לרגשות אשמה. הרמתי
לבסוף את הפלאפון וקראתי את ההודעה. נתקלנו בחברון אחי,
בסמטה. זה היה לפני שעתיים ואין לי מושג מה הולך עכשיו. מפנים
אותי. דני מת. איגור מת. דב מת. איפה אתה? הורדתי את הטלפון.
היה זה קומר, כמו שחשבתי. בהיתי בתקרה עוד קצת.

אחרי כמה זמן אבא שלי היה בדלת. "הכל בסדר?" שאל. "..." הפה
שלי היה יבש מדי ונאלצתי להתחיל מחדש. כחכחתי בגרוני. "כן, כן.
חבר שלי, קומר, שומר במקומי עכשיו. אז הוא קצת מבואס ומנסה
לעשות לי רגשי אשמה." "ומהמפקדים לא שמעת כלום?" "כלום." חיוך
התפשט על פניו של אבי, והוא חיכך את ידיו בהנאה. "יופי. אני
שמח שאתה פה. אתה יורד?" "עוד דקה" אמרתי, והוא השאיר אותי
לבד. נשמתי עמוק, והשתעלתי. הקשבתי לשיעול. מבטי רפרף על פני
החדר, עובר מנקודה לנקודה. בשלב כלשהו נח מבטי על הנעל הצבאית,
ונשאר שם.
היא לא היתה הפוכה.