זה התחיל ביום ככל הימים. יום שלישי היה זה, ללא מאורע שייחד
אותו, ללא סימן שיבשר. כמו מכלום היא צמחה. אנשים טרחו
בעיסוקיהם, פונים אנה ואנה, ממהרים באים והולכים. ילדים בבית
ספרם, גברים ונשים במקום עבודתם. יום חסר ייחוד, ולפתע החלה
הצפירה. תחילה הם עמדו, כולם, מדינה שלמה שעצרה במקומה. על
פניהם יכולת לראות את החשדנות המצטברת של חיים במקום שכזה. הם
עמדו, תוהים בינם לבין עצמם, ולבסוף מקבלים את הגזירה. דקה אחת
של זיכרון מהי, גם אם באה היא בהפתעה. אך דקה חלפה עברה לה,
והצפירה ממשיכה, מהדהדת. והאנשים עדין עמדו. כל כך מורגלים היו
בחיים בצל האבסורד, עד שידעו להסתגל לכל מצב כבר. יותר מכל
ידעו להסתגל. אך הזמן חלף לו, הדקות נזלו ואבדו בין שיני הזמן,
ולמטה ברחוב הראשי החלו להישמע כיחכוחים רבי משמעות. היה זה
אדם אחד שזז ראשון. רגע אחד עוד עמד, מרכין ראשו בריכוז רב
רושם, במשנהו הביט בשעונו, והמשיך הלאה. לא הסתכל הוא לצדדים,
לא התעכב במקום. כמו שכח מדוע עצר מלכתחילה. וכמו במראה
שמתנפצת, עוד רגע אחד נשארו כולם על עומדם, ואז התפזרו לאלפי
רסיסים, חיים שסטו ממסלולם לרגע קט, אך חזרו והתאחו ככספית.
בין רגע החיים נמשכו. האנשים מיהרו קדימה, מנסים לפצות את עצמם
על הזמן שאיבדו, הם הלכו מהר מעט יותר, דברו חזק מעט יותר. מי
שעלה בידו מיהר ואחז במכשירו הסלולרי, ממהר להתחבר אל עורקי
החיים המודרנים, כמו הרגיש תלוש לרגע, מעורער מאותה חוויה
מוזרה ותמוהה. לא עברו דקות רבות ואותו רחוב שעד לפני מספר
רגעים היה מלא באנשים דוממים שהרכינו ראשם בזיכרון וכבוד
התרוקן מנפש חיה, והצפירה המשיכה להישמע.    
                                                       

שאלות נשאלו, כמובן. תחקירים נערכו. אך בכל מקום שבו נשאלה
השאלה, חזרה גם התשובה, כצל, כתשליל - "אינני יודע דבר".
ובינתיים הצפירה נמשכה. מכל תחנות הרדיו, מכל צופרי הרחוב,
בבסיסים צבאיים ובמשדרי הטלוויזיה. בכל מקום אשר פנית, שמעת
אותה. צפירה חזקה, לא עולה ולא יורדת, קבועה. העורכים לא ידעו
דבר, המפקדים עמדו נבוכים. ראש הממשלה נשאל אך גם בידו לא היתה
תשובה.
עד מהרה החלו לעלות השערות וניחושים. "זהו דבר האל" אמרו
הרבנים. "הוא מבשר על בוא הגאולה. הוא מבשר על האובדן, על
החורבן. חזרו אלינו, אל בין זרועותיו האוהבות של אלוהים"
ואנשים חזרו. "זוהי תופעה פיסקלית ידועה" אמרו הפיסקאים תאבי
הפרסום. "זה קורה אחת למספר שנים. הבו לנו זמן מסך ונסביר לכם"
ואנשים הנהנו בידענות. "זוהי שנת בחירות" אמרו הפוליטקאים, אבל
אף אחד לא הבין מה הם רוצים.
מכל עבר עלו וצפו השערות וניחושים, הסברים חיוורים, נסיונות
כושלים. כולם ניסו להתמודד עם זה, והצפירה המשיכה להישמע.
                                                     

לאט לאט החלו האנשים להתרגל אליה.
יוצרים זריזים כתבו שירים חדשים, משלבים את מקצבם עם הצפירה
התמידית. מדריכי תיירים מיהרו ליצור מסלולים חדשים. ואדיות
וגאיות כונו מקומות תהודה מושלמים. האנשים בכללם אף הם התרגלו
למצב. אם בתחילה היו אוטמים את אוזניהם בלילות, הרי שעתה גילו
שגם בלעדיהם הם יכולים לישון. בכבישים נשמעו צפירות משונות,
שישברו את חדגוניות הצפירה התמידית, ואם בתחילה קרו הרבה
תאונות, הרי שחוקים חדשים נחקקו, ועתה המצב חזר לקדמותו.
בשיחות חולין אנשים נאלצו להגביר מעט את את קולם, מאחר שגם כך
היו קרובים לצעקה כל ימי חייהם הרי שעכשיו היו מצווחים אחד אל
השני, רק כדי להישמע. ומדי פעם, לא הרבה, אבל מדי פעם היית
יכול לראות איזה מישהו שפשוט עומד לו, מקיף עצמו בדממה ומאזין
לצפירה. מעתה לא היה צורך בימי זיכרון, מאחר והזיכרון היה נגיש
בכל ימות השנה.
לאט לאט התרגלו האנשים, מסתגלים ומשתנים כנדרש, חיים את חייהם
כמעט בדיוק אותו דבר, רק קצת יותר לחוץ ורועש, רק קצת יותר
חזק, רק קצת יותר בקול.
והצפירה המשיכה להישמע.