היום זה סופסוף קרה.
זאת הייתה רק שאלה של זמן.
כמה זמן זה עוד יחזיק.
כמה עוד אפשר למתוח.
כמה אני עוד יכולה לשחק איתך.
ולמה אתה לא מגיב, לא עונה לי?!
לא מחזיר לי אהבה.
ניסיתי לגרום לך לחייך.
לשנות את הבעת פניך המקובעת.
אבל אתה. הפרצוף שלך נשאר דומם וקפוא כמקודם.
ניסיתי לבדוק את גבולות היכולת שלך.
עד לאן וכמה אני יכולה למתוח אותם.
וכל פעם אחר כך חיברתי טלאים על החורים שיצרתי,
על הנזקים שגרמתי. במו ידיי. בלי כוונה.
במשחק שלי בך.
אבל כנראה שהגזמתי.
הכול היה בסדר יחסית. החזקנו מעמד.
עד שיום אחד הכול התפוצץ לי בפנים.
לא הבנתי מה קורה, התבלבלתי.
לא ידעתי מה לעשות, איך להגיב.
עזבת אותי ככה והשארת אותי שקועה עמוק
בתוך הלכלוך והאבק.
ואתה נעלמת לך מחיי.
משאיר רק שרידים מאחור.
חברים אמרו לי:
לא נורא. יש עוד הרבה כאלה בעולם, ואפילו טובים יותר.
את תמצאי אחד אחד חדש, טוב הרבה יותר מהקודם.
אל תדאגי, את תתגברי.
אבל הם לא הבינו.
הוא היה מיוחד.
אבל אתה...
אחרי כל הזמן הזה שהיינו ביחד.
הקשר המיוחד הזה שנוצר בינינו.
איך יכולת?!
מר-גמיש מטומטם!
עכשיו איך לעזאזל אני מנקה את הקמח מהמקלדת?!
(מומלץ לקרוא שוב אחרי שמבינים את הפואנטה) |
