פעם הייתי אחד מהעצים היפים והאהודים בגן, מאלה שכולם התיישבו
לצדם והתפארו מיופיים. אולם עכשיו הכל השתנה. רק קומץ של אנשים
נח למרגלותיי ונהנה מחברתי. רוב רובם של המטיילים בגן פנו אל
העצים הצעירים יותר. מכל האנשים רק אחת אהבתי. ג'יל היה שמה,
נערה צעירה וחיננית שבטחתי בה בכל לבי שלעולם לא תפגע בי. אבל
כנראה שהייתה זו רק אשליה שכן מה שהיא עשתה לי פצע אותי בלב
גזעי. היא הפקירה אותי.
אני לא מאמין שהיא עשתה לי את זה. אני לא מאמין שלא היה לה
איכפת בכלל. חשבתי שסוף סוף מצאתי מישהי שאני יכול להתחבר
אליה.
בתחילה הרגשתי שהיא מישהי שאני יכול להפנות אליה את הבעיות הכי
קשות שלי, שהיא המפלט לצרות ושהיא תמיד תהיה שם כשהסופות יחלו.
כל יום היא הייתה באה אלי לגן, הייתה מתיישבת לצדי, עוצמת
עיניה ומנסה לשכוח מבעיותיה היום יומיות. הייתי מספר לה מה עבר
עלי באותו יום, איזה אנשים פגשתי ומי היה חברותי מספיק כדי
לשבת בחיקי בזמן שהיא לא כאן. סיפרתי לה אם מישהו ניסה לפגוע
בי באיזושהי צורה. היא מצידה סיפרה לי לפעמים על בעיותיה שלה
ועזרה בניקוי האדמה שלצדי.
'כדי שתיראה יפה' אמרה לי עם חיוך רחב בפניה.
מידי פעם כשנעשה קר הייתי מניח עליה את ענפיי הנמוכים ומנסה
לחמם אותה בכל כוחי. כשהחלה הסופה לעיתים אחזתי בה ולא עזבתי
אותה, אפילו אם היה בזה סיכון שהשורשים שלי יקרעו מהאדמה ואני
אסחף יחד אתה. היו ימים שהיא לא הגיעה, היו אפילו פעמים שהיא
הבטיחה שהיא תבוא אבל בסוף היא לא עמדה בהבטחה. בזמנים כאלה,
אני עמדתי לבדי בקור העז, מחכה בקוצר רוח שהיא תגיע או שאולי
תפתיע אותי... אבל היא אף פעם לא. היו ימים שהיא הגיעה לזמן
קצר, כשאני מודע לעובדה שהיא ממהרת או שהיא עייפה מידי להיות
כאן, אבל עדיין מרגישה מחויבת לבוא. אפילו אז חיבקתי אותה עם
ענפיי, ריככתי את גזעי כדי שתרגיש נינוחה, והצלתי עליה עם
עליי, בלי קשר לתשומת הלב שקיבלתי ממנה.  
ואז יום אחד בא אדם מבוגר במדי עבודה ירוקים, שהוא מחזיק בידו
האחת דלי ובשניה מברשת גדולה. מראהו ונחישותו להגיע לאיזושהי
מטרה לא מצאו חן בעיני, והתחלתי לדאוג אף יותר כשהוא החל
להתקרב לעברי. מיד כופפתי את גזעי וכיסיתי עצמי בענפי ועלי.
הצצתי מעבר למסך הדק של העלים אולם לא נראה שהאיש משנה את
כיוונו. עליי החלו לרצד וגזעי רעד בחוזקה.
'טיפש שכמוך' אמרתי לעצמי. 'אתה לא רואה שאתה רק עוזר לו
להבחין בך? תירגע קצת... עוד מעט הכל יעבור, ג'יל תגיע ואתם
תצחקו על פחדנותך עד רדת החשיכה ותשכחו מזה במהרה.'
האיש התקרב עוד ועוד, קצב הליכתו היה מהיר אבל אחיד וסדיר.
נעליו הכבדות חוללו רעש עמום וחזק עד כדי כך שכשהיה במרחק חמש
פסיעות ממני יכולתי להרגיש את הלמות הרגליים בשורשי. לפתע הוא
נעצר מולי. הוא הביט כמה רגעים על גזעי, הכניס את המברשת לתוך
הדלי והחל לשרבט איזה סימן על גזעי. הרגשתי כאילו מישהו פגע
בפרטיות שלי. איזשהו גורם טפילי טיפס על עורי והחתים את הגזע.
כשהוא סיים מיהר האיש להתקדם. הרחקתי מעט את הענפים מעל גזעי
והבטתי אחריו. ראיתי שהוא מבצע את אותו תהליך נורא גם על עצים
אחרים, על כל אחד חרט עם המברשת והמשיך הלאה, וכל עץ שהוחתם לא
היה כמו שהיה קודם. כולם נראו מפוחדים, חוששים מהבאות, משקשקים
בגזעיהם ומשילים בפראות את העלים. הבטתי על עצמי וראיתי כי
הסימן היה שני קווים אלכסוניים צבועים באדום שחתכו אחד את השני
בדיוק במרכזם.
'מעניין..' אמרתי לעצמי. 'זה הכל? מזה הבהלה??'
למחרת כשנרגעו הרוחות והמצב חזר כמעט לקדמותו הגיעה ג'יל לגן
והתיישבה לצדי. שערה היה צהוב כשמש אשר נותנת לי את מקור
החיים, עיניה ירוקות כטבע עצמו, שפתיה רחבות ועם זאת עדינות.
עורה היה לבן כפתיתי השלג וחלק כמשי. היא לבשה שמלה לבנה בעלת
צווארון שהגיע עד לקצה צווארה, השמלה הגיעה עד לקצה רגליה
והבליטה מעט את רגליה הדקיקות. היא הלכה בקלילות מחושבת וכל
הווייתה לא הראתה כל רצון לפגוע באחד הפרחים שלצדי הדרך. היא
התיישבה על הדשא הירוק והשעינה גבה אלי.
'אחר צהרים טובים' בירכתי אותה באדיבות.
היא לא ענתה. אבל זה לא הפליא אותי, הרי עצים ובני אדם לא
מסוגלים לתקשר אחד עם השני. ומלבד זאת שאני בן 200 שנה כבר
והיא רק נערה צעירה בת 17.
לאחר כמה רגעים נשמע קולה, קול דק בצורה מדהימה אבל עם זאת מלא
נוכחות, עדין אבל עמוק וחודר ללב השומעים. לפחות מחצית השושנים
והחצבים שנחו למרגלותיי נעו למשמע קולה, דבר שאפילו הרוח
החורפית לא הצליחה לעשות באותה שעה; שלא לדבר על התרפסותו מלאת
הכבוד של הדשא.
'בוקר טוב עץ יקר' אמרה. (טוב, אז אצל בני אדם הזמנים קצת
שונים)
ניסיתי לספר לה על מה שקרה אתמול אבל ללא הצלחה, לא נראה כי
היא מקשיבה לי. אבל בכל מקרה המשכתי לספר על קורותיי ביום
שלפני.
'מה זה על גזעך הקשיח עץ יקר?' שאלה.
'זה? זו סתם איזו טעות קטנה של הגנן. לא משהו רציני שצריך
להתייחס אליו....'
'אמממ.... נראה שמישהו סימן אותך ל.... אוי אוי.... לא יתכן...
לכריתה....'
'כריתה? מה זה כריתה? לא נראה לי ששמעתי את המילה הזאת אי
פעם'
'נראה כי אתה לא היחיד שצבעו אותו.'
'תעני לי בבקשה... מה קרה?' חרדה נשמעה בקולי, התחלתי לרעוד
שוב בכל חלקי גופי.
'מתחיל להתקרר, נראה לי שאני צריכה לזוז. נתראה מחר...' אמרה
והלכה במהירות.
לפתע השכן מימין הפנה אלי את אחד מענפיו והחל לומר לי: 'כריתה
זה הסוף'
'מה?' שאלתי
'כריתה זה שחותכים אותך מהגזע, תולשים את שורשיך ומורטים את
עלייך.'
'מה זאת אומרת? ומה קורה אז?'
'לא קורה כלום, כאן זה נגמר... הסוף מגיע ולא מרגישים שום דבר
אחרי זה'
'אני לא מאמין לך, היא סתם התלוצצה. מחר היא תבוא לכאן, ואם
היא לא תגיע אז ביום למחרת ואם גם אז לא....'
אולם ביום למחרת היא לא הגיעה. וגם ביום שאחרי זה. שוב התחלתי
לדאוג לה, חשבתי על כל הדברים שיכלו לקרות לה. אולי היא הצטננה
מהרוח, או אולי האיש במדים טפס אותה.
אחרי שבע זריחות ושקיעות היא חזרה. הפעם היא באה רק לזמן קצר.
היא לא התיישבה ולא אמרה הרבה. היא נגעה בי ברכות עם ידיה
העדינות, ויכולתי לחוש בחומה על גזעי הקריר.
פתאום פצהה את פיה לומר משהו, חיכיתי שתגיד לי שהכל בסדר ושהיא
מצטערת שהיא לא הייתה כאן הרבה בזמן האחרון ושמעכשיו היא תבוא
כל יום, אבל כל מה שיכלה לומר היה 'חבל...' ואז הלכה לדרכה בלי
להסתכל אחורה.
זאת הפעם האחרונה שראיתי אותה. הבנתי שמשהו נורא עומד לקרות
לי, אולי זה הסוף שלי. היא אפילו לא באה לומר לי שלום. שום
להתראות או ברכת דרך צלחה. חיכיתי וחיכיתי אבל לשווא. ג'יל לא
הופיעה בגן יותר. בימים הבאים מצבי הלך והחמיר.  עליי החלו
לנשור, חלק מהענפים נשברו או נסדקו וגזעי הגדול והיפה המתנשא
לגובה רם נעמד בקושי, כפוף וסדוק מעצב.
אחרי כמה ימים, לא זכרתי כמה זמן עבר בדיוק, הגיעו שלושה אנשים
כשבידיהם הם אוחזים מכשירים כבדים.
אחד מהם אמר 'תראה את העץ הזה', כשהוא פונה אלי 'כל הגדע פצוע.
אם לא היינו באים לקחת אותו היום מחר או מחרתיים הוא כבר היה
נופל...'
המכשירים, ברגע שהופעלו, השמיעו רעש נורא, רעש איום שהעביר רטט
של אימה בכל עץ ופרח בגן. אחד הגברים פנה אלי והחל את מלאכתו
בי. המכשיר החל לחדור את גזעי, בתחילה חשתי בדגדוג קל אולם
במהרה הפך הדגדוג לכאב חד, הכאב הפך לצורב עוד ועוד והעביר
צמרמורת בכל חלקי גופי עד לשורשי. אפילו החלק האמיר בי הרגיש
בחדירה הנוראית לגופי. ענפי הזדקרו וניסו להגן על עצמם, אולם
אי אפשר היה לפגוע באדם, זה היה מסוכן מידי. 'תפסיקו!!' צרחתי,
'תפסיקו כבר...! כל מה שהם שמעו היה לא יותר ממשב רוח קל.
המכשיר כבר חדר לאמצע גזעי, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה
שברגעי האחרונים, כשהייתי צריך אותה יותר מכל, היא לא הייתה
שם. לא הבנתי איך היא עשתה את זה. למה לא היה לה איכפת... האדם
היחיד שסמכתי עליו בגד בי ועכשיו נשארתי כאן לבד. הרגשתי כיצד
הגזע מתמוטט וחובט בקרקע לאחר כמה רגעים. אחד מהם אמר 'יאללה,
בואו לעץ הבא...'
חשבתי שהכל נגמר אבל נראה כי השורשים שלי היו עדיין שלמים. הם
כנראה שכחו אותם. האם אני רק עוד עץ שאלתי את עצמי? בני אדם לא
מבינים שגם לנו יש רגשות. ג'יל לעולם לא הבינה זאת ונתנה לי
להיעלם.
עכשיו אני עומד כאן, באמצע הגן, כולי בודד. אני תוהה לאן נלקח
הגזע שלי והאם יהיה לו טוב במקום החדש. אולי יכינו ממנו ספסל
כמו מאלה שנחים שם באחד השבילים. אבל לספסל הזה אין חיים, הוא
מת. האם גם העץ שלי יהיה ככה?
כל מה שיכולתי לעשות עכשיו זה לחכות שג'יל תגיע ותנחם אותי.
אולי באחד הימים היא תגיע, אבל אני לא אסלח לה על מה שעשתה
לי....