ממרומי מעמדי השקפתי על ממלכתי
קטנה ושקטה בשעת לילה מאוחרת.
כל נתיניי הביטו בי
חלקם רמשים חלקם אצילים
אבל הם היו כולם שלי.
צלצול רחוק הודיע על סוף מלוכתי
התיישבתי בכבדות, עשר דקות לפני סופי
שומע את המרכבה שועטת לקראתי
איך יהיה המלך השני?
איך יתחייס לאותה לגזרה שסרה למרותי?
אהבתי את נתיניי
את הרמש ואת האציל
אהבתי את הממלכה
את העשב ואת העפר
אבל עכשיו,
תם הזמן, ושומר כיסא חדש בא במקומי
להוריד אותי מכיסא מלוכתי.
איך אוכל להמשיך ולמלוך?
איך אוכל להישאר לעד בגזרת העדן הקטנה שלי?
המרכבה כבר בחוץ המלך החדש יוצא ממנה
מסדר את חליפתו
כתרו תלוי על צד המקטורן
השרביט בידו
מחליף כמה מילים מחויכות עם נהג המרכבה ולוחץ את ידו לשלום
עיניו נישאות אליי והוא מזמין אותי לרדת.
כמו קשור לכיסא קשה לי להתנתק
בהתחלה שנאתי את האחריות
והיום היא לא מספיקה
יצאתי אל המרפסת הקטנה אוחז בשרביטי השחור
כל נתיניי בהו בי
ראיתי שהם רוצים אותי כאן לתמיד.
המלך החדש עם חיוך מאולץ מצביע על המרכבה ואומר:
'הגיע זמן לישון מלך ישן עכשיו תורי'
הרמתי את שתי ידיי ספק מתמתח ספק קורא לנתיניי
לקחתי את שרביטי השחור וקרבתי אותו לפי
שנייה לפני הרעם, עברה מחשבה יחידה
אם לא אהיה מלך
אהיה לאלוהים.

                     

כל אחד מחפש את חלקת האדמה שלו