בלילה שבאה אלי ההארה ישבתי בחוף סידני אלי, בהרצליה, בישראל,
בכדור-הארץ, במערכת שמש נידחת בשביל החלב ביקום מעוות שאין לו
שם, ושרפתי את קצה הבוהן שלי כשהדלקתי לי עוד מלבורו לייט,
בניסיון לעבור בשפיות דעת יחסית את הערב המסריח הזה.  למה החבר
שלי גרר אותי למסיבת מחלקה, אפילו אלוהים לא יודע.  השעה כמעט
חצות, והפסדתי אקס-פיילס בשביל לשבת באוויר החם והדביק הזה
ולטבול רגלים במים בטמפרטורת שתן, כשחבורה של עובדי מחלקתו של
חבר שלי מפזזים סביב מדורה כבויה למחצה.  אופוריה.
הים היה מטורף בלילה ההוא.  הגלים לא היו מאופסים על עצמם
ונשברו מצד לצד, עולים זה על זה, מתנגשים מאיימים להציף את
כולי ואז חומקים אל הבטוח של הים הגדול.  שאבתי נשימות ארוכות
של עשן סיגריות לריאות המעונות שלי ומצמצתי מהרוח שהעיפה שארי
עשן לעיני העצומות כמעט.  זה היה יום ארוך, וכל-כך רציתי
שייגמר כבר.
מרוב שעמום, נתתי למחשבות לנדוד - סגרו את המחלקה שאליה לא
מזמן עברתי לעבוד למרות שזה אומר שאני אחזור לעבוד בתחום שאני
יותר אוהבת והכל, זה גם אומר שבסוף כשיבינו המפגרים למעלה
שסגירת המחלקה היה טעות, כל החרא יעוף עלי.  ככה זה.  עוד מעט
חוזרים ללמודים ולי אין זין לזה. וככה המשכתי.  ואז המחשבות
שלי החליטו לנדוד לאותו מקום אליו אני אוסרת עליהם להציץ, אבל
הן לא מקשיבות לי.  מחשבות קיומיות גדולות כאלה, גדולות עלי
וגדולות על כולם.
החיים, חשבתי, הם כמו טיול מסביב לעולם.  טיול ארוך, מלא
בקשיים, מזג אויר מחורבן ומחירים גבוהים.  ואנחנו תיירים,
תרמילאים בודדים בטיול הזה, נוסעים מצד לצד, רואים, מבקרים
קונים מזכרות אבל יודעים שלא משנה אם טוב לנו באיזה מקום,
אנחנו חייבים לחזור הביתה בסוף.  ובארץ חרא כרגיל.  אז אנחנו
טסים, נוסעים, לפעמים ממהרים מדי להמשיך לתחנה הבאה כל-כך
שאנחנו לא עוצרים לראות את הנופים, אנחנו רק רצים, מחפשים
לקנות מזכרות.  וכשאנחנו מגיעים מותשים, אפורים וזקנים לשדה
התעופה האחרון, בדרך הביתה אנחנו מגלים שאת מזוודת המזכרות
המלאה שלנו, או הריקה, או היפה ומטופחת או מסריחה ומעופשת,
איבדו בדרך חברת התעופה המסריחה הזאת.
ואנחנו מגלים פתאום את מה שכבר ידענו מזמן - שאנחנו יודעים
שנאבד את המזוודה בסוף, שהיא לא תגיע אתנו לבן-גוריון.  ואנחנו
נותרים בידיים ריקות, ומתים, בלי כלום בדיוק כמו שהיינו
כשיצאנו למסע.
ההבדל הוא, שיש אלו שיבכו, כי איבדו את מה שהיה להם חשוב,
איבדו את אשר אגרו להם בקנאות כל המסע הזה ויהיו אלו שישמחו
להיפתר מהמשקל העודף הזה, המזוודה הכבדה מלאת החוויות הרעות.
אני רציתי להיות אחת מאלה.  לא רציתי לבכות על מזוודה אבודה של
מזכרות - על אהבה שהייתה לי, על הבית, הילדים שנשארו מאחור, על
החינוך שהשקעתי בו זמן, על הכסף שלא ניצלתי ועל כל הפניות הלא
נכונות שעשיתי.  אני רוצה להיות מאושרת בסוף, גם אם זה אומר
להיות אומללה כל החיים.  אני רוצה מזוודה ריקה, שאין טעם לבכות
על אובדנה.
וזאת הייתה החלטתי, שחתמתי אותה בכיבוי בדל הסיגריה על החול
הלח, וזרקתי את החותמת שלי מלאת העשן לגל שהתנפץ לרגלי.