אתה קם בבוקר, מתארגן, מסדר תיק, שוכב במיטה. שומע מוזיקה. מדי
פעם אמא נכנסת לשאול אם אתה צריך משהו, היא נורא רוצה לפנק
אותך, אבל לא כל-כך מבינה שאתה רק רוצה לשכב בשקט על המיטה ולא
לעשות כלום, בפעם האחרונה לשלוש השנים הקרובות.
בצהריים אתה הולך לאכול עם חברים שלך באיזו מסעדה, וחוזר הביתה
בסביבות שבע לאכול עם המשפחה פעם אחרונה. אתה יושב, אבא אומר
כמה דברים לאחים שלך, ואמא שלך שואלת שאלות. אתה די חסר
תיאבון, הרבה יותר יושב מאשר אוכל. בערב אתה עוד פוגש את החברה
שלך לשעבר, נפרד ממנה יפה, מקבל כמה טלפונים מסבתא ומהדודים
שלך. מאוחר יותר אתה הולך לראות כמה שיותר חברים שלך שרוצים
להפרד ממך לפני שאתה מתגייס.
אתה חוזר הביתה ונכנס למיטה, לא לפני שוידאת בפעם השמינית שהכל
ארוז. אתה שוכב במיטה, בחושך, החדר מסודר ונקי הכל חדש כזה,
למרות שהכל כל-כך ישן. אתה חושב, כועס, צוחק, בוכה, משלים
ונרדם. מתעורר ושוב בוהה בחושך, חושב על דברים שחלמת דברים
שמציקים לך. אחרי שעה של תהיות, אתה מבין שאתה לא תרדם ככה, אז
אתה מתלבש ויוצא לטייל בחוץ. אחרי חמישה עשר צעדים אתה מבין
שזה יהיה נחמד מאד לטייל בכל המקומות שהיית מבלה בהם את שש
השנים האחרונות, אבל יש עוד משהו שאתה צריך לעשות לפני שאתה
נעלם מהעולם הזה. אתה מצלצל אליה, לחברה שלך לשעבר שהיתה כל
עולמך עד לפני חודש, היא לא מתעוררת, אתה מנסה שוב, הוא עונה
מתוך שינה, אבל מאושרת שצלצלת, היא בדיוק חלמה עליך. אתה קורא
לה למטה, והיא יורדת, כל-כך יפה כמו שהיא תמיד הייתה, אבל עד
לפני כמה שעות לא ראית אותה כבר המון זמן. אתם מטיילים יחד,
מתיישבים באיזה נקודת ציון בחייך שלעולם לא תשכח, מדברים, היא
מספרת לך, אתה לה... שיחה מאד איטית. אתם מתחילים ללכת ביחד,
ואתה לא מבין למה נפרדת ממנה לפני חודש, אבל עכשיו זה כבר
מאוחר מדי לדון בזה.
אתם מגיעים אליה הביתה, אתה מנשק אותה, ואתם מתנשקים בערך חצי
שעה שלמה, כמו בפעם הראשונה שהתנשקתם. אתה הולך, והיא עולה
הביתה לישון. אתה מטייל עוד קצת, הרבה יותר שלם עם עצמך. נושף
שאריות לילה אחרונות, אוויר קר ולח, שנוגע לך בכל הגוף.
אתה חוזר הביתה, מתפשט ונכנס למיטה. בוהה בתקרה עשר דקות,
מתרגש אבל שמח. מסתובב על הצד, עוצם עינים, ואחרי חצי דקה אתה
כבר ישן. הבוקר מגיע אחרי דקה של שינה, ככה נראה לך, השעון
המעורר מעיר אותך, ואחרי חמש דקות אבא מנסה את מזלו בתור שעון
מעורר. אחרי חמש דקות נוספות אתה עדין לא שינית כלום במצב
הצבירה שלך - אתה עוד בתחתונים, עם קורי שינה על הפנים, מסתובב
בחדר. אמא מביאה לך מהר כוס תה ומנסה לדחוף איתה גם קצת אוכל,
אבל ממש אין לך תיאבון. אתה מתלבש לאט, נועל נעליים לאט, מצחצח
שינים ושוטף פנים. ואז... בוהה במראה רבע שעה, מסתכל על הפנים
האלה, של הילד שהנה חרב עולמו, שהנה נפרד עכשיו סופית מהתמימות
ומיפי הנפש, שלפני שבועיים נפרד מהשיער הארוך, שבעוד כמה שעות
יהפוך באופן רשמי להיות חייל. מסביב האחים שלך מתחילים
להתעורר. מחשבה מהירה תוקפת אותך, ואתה נזכר ששכחת להכניס נייר
טואלט לתיק. אחרי חצי שעה אתה כבר באוטו הצפוף, יחד עם אמא,
אבא ועוד שני אחים קטנים. נוסעים, אתה מכוון את אבא, מי היה
מאמין. כשאתה מגיע ההורים שלך מתחילים להציק לך עם כל מיני
שאלות, מתי ולמה וכמה ואיך ואיפה. אין לך כוח, תנו לי טיפה שקט
אתה מתחנן בפנים. אחרי רבע שעה החברים שלך מגיעים, אתה מתחבק
איתם, שמח לראות אותם, הנחמה הגדולה ביותר בזה שהם הגיעו היא
שעכשיו ההורים שלך זורקים שאלות עליהם, והם גם אלה שעונים על
השאלות שמופנות אליך. אחרי חמש דקות בחוץ אתה נכנס לתוך המבנה,
רושם את שמך ומחכה. אחרי קצת צחוקים וכמה תמונות, ומפגש עם עוד
כמה בחורים שמתגייסים יחד אתך היום, אתה נותן נשיקה לכולם
ונכנס, בראש מורם לאוטובוס שייקח אותך לבקו"ם ולגיוס המיוחל,
לא לפני שנזכרת שוב שלא הכנסת נייר טואלט לתיק.