אני לא מצליחה להבין איזה טעם יש לחיים האלה אם בסופו של דבר
כולם עוזבים אותי ואני נשארת לבד, לגמרי לבד. אתה פוגע בי, כל
כך פוגע בי! היחס שלך... זה אמיתי או שאתה סתם מובך? אני לא
מבינה. דוגרי, אני כבר לא חשובה לך? לא יודעת, איכס...
איכססס... אני לא רוצה להרגיש את זה!!! זה כואב לי מדי!!! למה
אתה מכאיב לי? למה אתה? למה אני כל הזמן בוטחת ומאמינה באנשים
שהם לא יפגעו בי? אני אוהבת אותך, למה? למה אתה לא אוהב אותי?
למה אתה לפעמים אומר שכן? למה עם כולם אני נופלת? זה כואב, יו
זה כואב... אני לא יכולה לנשום, מחניק לי וכואב לי!!! למה אתה
עושה לי את זה למה??? זה לא מגיע לי! אני אוהבת אותך!!! למה אף
אחד לא אוהב אותי? בחיים אף אחד לא אהב אותי כמו שאני אוהבת
אנשים. ואף אחד בחיים לא היה נאמן לי כמו שאני נאמנה לאנשים...
משהו מעוות בי? אני דורשת יותר מדי? אני טובה מדי? לא נראה לי!
באמת שלא! זה לא הגיוני!!! אני לא אומרת שאני לא בן אדם טוב...
אני כן!!! אבל אני לא מיוחדת. זה לא שאני היחידה. אין בי שום
דבר שהוא יותר מיוחד מאנשים אחרים. למה? למה אני לא פוגשת
אנשים שעושים לי טוב? למה לאנשים לא באמת אכפת? למה אנשים פשוט
נוטשים אותי? זה משהו אצלי... זה חייב להיות! זה לא יכול
להיות!!! זה פשוט לא יכול להיות!!! מה, אין אנשים טובים בעולם?
הכול רגעי? אף אחד לא נשאר? למה אף אחד לא נשאר? למה כולם
משתנים? למה אני נשארת במקום...
אני מרגישה כאילו אני עומדת באמצע כביש מהיר וכולם פשוט נוסעים
מהר ואף אחד לא נשאר... לעזור, לחבק, ולי אנשים מבטיחים,
אומרים ונותנים לי הרגשה שהם באמת אוהבים, אבל מתחת לכל זה אין
כלום!!! הם גם מאמינים לזה... אבל כולם, כולם בסוף עוזבים!!!
אז תפסיקו להגיד שאתם אוהבים ושאכפת לכם! אל תיתנו לפתח
ציפיות!!! זה בסוף רק פוגע.