הולכת בשקט. חושבת על דברים אסורים. אסור לך. אסור להתחיל.
אסור להתחיל לחשוב על זה כי ככל שתחשבי על זה יותר, כך הם יהיו
קרובים יותר אלייך, כך יהיה פשוט יותר להגשים אותם. להפוך אותם
ממחשבות למציאות.
אסור לך להתפרק ליד אנשים. אסור לתת להם לחשוב שרע לך. אסור
להראות כלפי חוץ. אסור. כל כך הרבה דברים שאסור. את כבר ילדה
גדולה. גדלת, התבגרת ועדיין אסור. כשהיית קטנה חשבת שלמבוגרים
מותר הכל. היום, את רואה שטעית. אסור, כל כך הרבה שיעשה לך
טוב, והכל אסור.
גוססת, לגמרי לבד. הצלחת לשכנע אפילו את עצמך שטוב לך לבד. הם
האמינו לך, עזבו. עכשיו שקט, עכשיו לבד. שוכבת על הרצפה, בתוך
שלולית מדם. נחנקת מהדמעות של עצמך. חושבת שאולי הגיע הזמן
ללכת. הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. לא טוב לבד. רצית
לצעוק להם כשהם הלכו, אבל לא הוצאת מילה. רצית לרוץ לאנשים
זרים. לבקש שיחבקו אותך, שיקשיבו לך. כי הרי עם זרים זה פשוט
יותר.
לגמרי לגמרי לבד. הכל ריק. ריק מאדם, ריק מצלילים... ריק. שקט,
דממה. בעצם לא שקט. יש רעש. רעש מונוטוני שנעלם עם הזמן ואת
כבר כל כך רגילה לשמוע אותו שלפעמים אינך שומעת. טיפות הגשם
הדופקות על המדרכה. טיפות של דמעות שמתרסקות על הרצפה. אחת
אחרי השנייה, כך פשוט על הרצפה.
אסור לחשוב על סכינים ארוכות, אסור לחשוב מחשבות אסורות. אסור
להרים את היד ולחתוך. אסור לקחת את חוט החיים ולחתוך. אסור. את
יודעת שזה לא יכאב כי כבר לא כואב לך. לא אכפת לך בכלל. אין
רגשות, אין מצבי רוח, אין אותך. את כבר לא פה, לא איתנו יותר.
אבל כואב. רועדת בפחד וממלמלת דבר שאיננו אמת.
"יהיה טוב, עוד יום יעבור ויהיה טוב. שנה, עשר שנים, בסוף יהיה
טוב. רק תחזיקי מעמד. כדי שתזכי לראות את הטוב..."
אבל עמוק בפנים את יודעת שגם השכנוע העצמי הכושל שלך כבר לא
יעזור. את יודעת שהזמן לא מרפא פצעים, את יודעת שעם הזמן מתים
לא חוזרים, יודעת שחורים רק הולכים וגדלים. עמוק עמוק בפנים,
עם הזמן רק נגמרים החיים. את יודעת שטוב לא היה, וגם לא יהיה.
לא היום, וגם לא מחר.