חילזון יכול לפגוש חרגול. זה יכול לקרות ולא כל כך קשה לדמיין
את זה, גם את השיחה, אבל בדרך כלל זה קורה פחות. חלזונות
פוגשים הרבה נמלים, כנימות, חיפושיות וכלבים. חלזונות חיים
בקצב של בודהא, וחיים חיים ישרים וארוכים. אפשר להגיד שככל
שאתה ישר יותר, חייך ארוכים יותר ולא מבחינת זמן אלא מבחינת
זיכרון. משום מה היושר מונמך בחשיבותו במערב ולמען האמת, נרמס
גם במזרח התיכון. הבת הביישנית מוערכת יותר מאשר החוצפנית,
המרד מלחיץ את האריסטוקרטיה, גורם לה לפיק ברכיים ונותן לה
מוטיבציה לבנות עוד בתי סוהר.
בתפיסה, היושר נעשה משעמם והשקר שולט בתרבות ובאמנות. מה
שמעניין נמדד לכאורה בהפתעה שבו ובשינוי המהיר שקורה יחסית
להתפתחות האירועים. בלי סקס, שקר או רצח אין קהל. ב"בית
הבובות" של איבסן, הגיבורה חיה בשקר, עד שהיא "מפרה את הכללים"
ועוזבת את הבית. ההפתעה אינה במעשה אלא בחוצפתה ובחטאה - חטא
היושר, על שחשפה את רגשותיה ואת מחשבותיה המרדניות ופירטה בקור
רוח, ללא שמץ של אשמה או בושה, את הסיבות ואת הרעיונות שהובילו
אותה אל הצעד הבהחלט חסר אחריות הזה. גועל נפש, אבל - מעניין.
היום זה לא ממש פרדוקסאלי, אבל המשפט הכי חכם שתשמע היום הוא:
לא תמיד צריך להגיד את האמת.
ישר זה טיול על ציר הנפט, שקרן זה ואדי קלט.
ישר זה אוטובוס בלי מזגן, שקרן זה לימוזינה.
ישר זה שמיכת צמר, שקרן זה מזגן מפוצל או "בקרת מזג אויר",
שתודו - נשמע הרבה יותר טוב.
ישר זה אכזבה, חוסר עוני. שקרן זה מיליונר, מלך, חכם.
הדרך הישרה היא הקצרה יותר, אבל הקיצור, העוקף החדש, חוצה
ישראל, מביא אותך בחצי זמן, ואתה יכול לעצור לפלאפל, לנוח חמש
דקות ולעשן סיגריה עד שתגיע מהדרך הישרה. וחס ושלום לא בגלוי,
שלא ידעו. מה בן אדם שווה בלי חברים? פרוטקציה? אפליה? ברומא
היה רומאי. שן תחת שן. מקום שני הוא המפסיד הראשון. ניצחנו,
עבדנו עליהם. עבדנו, השקענו מחשבה, ומצאנו את נקודת התורפה
שלהם. אנחנו בראש שרשרת המזון, ראש לשועלים, יש לנו תעודת זהות
סגולה. במרצדס החדשה אתה ממש כמעט לא שומע כלום, יותר ממש כמעט
מהדגם האחרון, הרבה יותר ממש כמעט, ויש גם ביטוח נגד קללות.
רק בשביל הניסוי - אם היינו עוברים על השקרים בהדרגה
מהיומיומיים לעמוקים ביותר, וחושפים את כולם (או לפחות את אלה
שהבנו) בפני מי שהסתרנו אותם, יכול להיות שלא היינו מגיעים
לכלא? יכול להיות. יכול להיות גם שהחברה הקטנה שיצרנו סביבנו -
המעגל הקטן, מדורת הזרדים המשתנה, הדועכת והמעשנת, המעמד
האינטליגנטי והעמוק שרכשנו - היה מאבד צורה ונשאר: לבד.
המונח "מטפס על הקירות" מבהיר באיום מרומז שלבד זה לדחוף מים,
לספור את השניות, לנסר פלדה, לאכול חול ואין לזה טעם, כמו שאתה
מצונן. כשלאוכל אין טעם אתה אוכל כדי לשרוד, חי כדי לחיות,
מחכה. וכשאתה מחכה אין לך מה לחקות. את מי תחקה? את עצמך? מי
תהיה, סתם אתה?
סתם. סתום, ללא מוצא, בלי סוף, ללא אחיזה, בלתי נראה - לבד.
להירקב לבד, לתלוש שערות, להיות צנצנת, לאכול את הסוודר, לעשות
קולות של שטיח. על כל דקה שאתה לבד העולם מרוויח - על הגב שלך
- שעה של מסיבה, אורגיה המונית, קרנבל. כל האנושות על האי של
קוקה קולה ואתה נשארת עם כל הבניינים האלה בלי אף אחד לספר לו
על האושר והסבל שלך.
להיות אתה עצמך זה להיות ישר, להיות כנה קודם כל כלפי עצמך,
וזה קורה, אם נרצה או לא נרצה להודות, אנחנו יודעים את האמת.
מסתובבים כאילו לא יודעים איפה לא היינו בסדר, מטקסים, מחפשים
עצה, שואלים, הולכים לרב, מבינים שעשו נגדנו עין הרע, שותים
מי-נרגילה עם מרווה ובוץ מים-המלח, שופכים מלח בכניסה לבית,
תורמים לנרקומן רומני, ונרגעים, אנחנו בסדר.
לא צריך לפתוח את קופת השרצים, את תיבת הפנדורה, את הקאמרה
אובסקורה, לחשוף את הסוד, להשיל את המסכות, להיות ליצן, להתנהג
בחוסר אחריות, לשחרר את הריחות, להוריד את הבגדים.
במקום פשוט להגיד: נכון, הייתי מניאק, ולא הבנתי שאני מניאק.
שעדיף מלשנוא זה לאהוב.
להגיד נכון, מי שלא מקבל אותי לא רוצה אותי, ולא רוצה להכיר
אותי, אפילו אם זה כל מי שמסביבי. אפילו אם זה אומר שאני צריך
להתחיל לבנות בית במקום לבקש מקום ליד האש, להיות באמצע
הצפיפות, להיות עם היד קרוב לצלחת, ללקק לבוס, להשתחוות למלך,
ללכת לצבא כי אני מפחד להיכנס לכלא. הכלא השקרי יותר גדול,
מפואר וגרוע מהחופש האמיתי הכי קטן, עלוב ומוזנח.

חילזון יכול לפגוש חרגול. לא כל כך קשה לדמיין את זה. גם את
השיחה.
צריך רק להתחיל.
- שלום.
- שלום.
- יום יפה הא?
- כן, מקסים.
- איך קוראים לך?
- חזי, ולך?
- חגי. תגיד, איזה בעסה עם השרשרת מזון הזו?
- איזה?
- שאנחנו מפחדים מציפורים, והן מפחדות מחתולים, והן מפחדים
ממכוניות, והן מפחדות מהמשטרה והמשטרה מפחדת מחייזרים.
- כן, נכון.
- צריך לעשות משהו.
- אני יש לי את הקונכיה הזאת.
- זה לא כבד?
- קצת.
- טוב, יאללה, משעמם לי.
- זה יעבור.
- אני זז. תגיד, גם לך משעמם לפעמים?
- לא ממש.
- איך זה יכול להיות?
- אין לי זמן לזה.
- איך זה?
- כי אני תמיד עושה משהו.
- זה לא מעייף?
- לא.
- למה?
- כי אני עושה את זה לאט.