ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור
מתוך השיר סוף לסיפור, מאת יענקל'ה רוטבליט

אני לא אוהבת איפור, רק בפורים אני אוהבת להתאפר. כשהייתי קטנה
אהבתי ''להשאיל'' לאמא את האיפור ולהתאפר. לא להתאפר כדי להיות
יפה, אלא להתאפר כדי להנות מהשעשוע שברעיון שהעיניים שלי
צבועות באותו הרגע בטורקיז בהיר עם פסים של תכלת (הרי זה לא
באמת מחמיא אלא מבדר), או כדי להרגיש שאני זו בכלל לא אני.
האמת היא שגם היום אני אוהבת.
אנשים משתמשים בביטוי ''כשהייתי קטנה'' הרבה למרות שהם
מתכוונים לדברים שהם עדיין עושים, כנראה הגיל הצעיר מוריד את
המבוכה מהדברים הקטנים והטיפשיים שאתה אוהב.
אבל מעבר לשעשוע והמשחק לרוב אינני מתאפרת, אז אין איפור אך
דמעות יש בשפע.
כבר מספר חודשים יש שפע דמעות, שפע פגיעות ושפע פרידות...
כנראה שיותר מדי. היו לי הרבה תקופות כאלה, לצערי רוב התקופות
היו כאלה, אם אתה כמוני אז אתה בוודאי שואל את עצמך אם גם
התקופה איתך הייתה כזאת.
אני כבר יודעת מה הייתי אומרת אם היית שואל אותי (זה אחד
מהתסריטים שעוברים לי בראש לפני השינה). הייתי מחבקת אותך
ועונה ''זאת תקופה ארוכה, התקופה של שנינו. היו תקופות שהיו
עצובות ומדכאות, אך היו תקופות שהיו בהן גלי אושר שהציפו אותי.
אבל אתה גם מוכרח להבין שלא הכול היה קשור בך, היו עוד דברים
שהיו רעים וטובים, ששימחו והעציבו.''
אך זה שקר. לא שקר, יותר נכון להגיד ''ייפוי של האמת''. התשובה
האמיתית, ללא ייפוי וללא שקרים קטנים, היא שכן - גם התקופה
איתך. לא, יותר נכון להגיד ש''במיוחד התקופה איתך''. זאת הייתה
תקופה ארוכה, ארוכה מדי. היו הרבה תקופות עצובות ומדכאות
ורגעים שבהם לא רציתי דבר מעבר למוות, אך היו גם תקופות שבהן
גלי אורגזמה הציפו אותי או תקופות שבהן חייכתי כדי שלא תדע עד
כמה רע. אך הרוב לא היה קשור בך.

אך ככל הנראה אתה לא שואל את עצמך את השאלה הזאת, הרי אנחנו לא
דומים, להפך: אנו שני קטבים שונים. הפיזיקה הבסיסית ביותר
טוענת שניגודים מושכים זה את זה, אך כנראה שזה רק בחשמל
ובפיזיקה. אמנם הייתה משיכה, יותר מדי משיכה, אך אין התאמה או
חיבור או השלמה, יש חוסר. את החיוביות היחידה שבי שאבת וסחטת
מתוכי - לקחת הכול!
ואחרי שלקחת וכלום לא נשאר, זרקת את הקליפות הריקות הרחק ממך
ואני נשארתי ריקה, בודדה, מיותרת, ואתה הולך לך. אתה הולך
לריגוש מרגש יותר ולחלומות חדשים שאליהם אין לי קשר (בכלל היו
לך חלומות שהייתי בהם?).
השורות הללו מזכירות לי שיר של יהודה עמיחי, ''שיר החוט
למחט''. פעם הייתי כנראה כותבת לך אותו, אהבתי לצטט לך משפטים
או לכתוב שירים. היום כבר אין טעם, הרי אני יודעת עד כמה זה לא
משנה לך במילא ועד כמה אתה אדיש ולא אוהב.
אין כבר טעם לעשות כלום בשביל שנינו, כבר אין שנינו, יש אותך
ויש אינספור רסיסים שלי. כל כך הרבה רסיסים שלא ניתן שלא
לראות, ורוב האנשים גם לא יכולים להתעלם אך כנראה שאתה יכול,
אתה רואה ומתעלם. אתה רואה והולך. אתה רואה ונוטש. אתה רואה
ואצלי הכול מטושטש, איני רואה את עצמי בבירור וכמובן שאיני
רואה את הדברים שעשו לי פעם טוב.
אם אתה רואה כל כך טוב, אז לך למה שאתה רואה. לך למה שאתה רואה
וכל כך חושק בו, לך למה שאתה רואה והוא לא אני, למה שאתה רואה
ולא מתעלם ממנו. לך ואל תחזור!
הרי כבר הלכת מזמן.