יותר מלכולם זה מוקדש לאפיק, שמסוגלת לברור מתוך אוסף השטויות
שאני אומרת, דברים חכמים.

עכשיו משתפר, כבר הצלחתי להשלים עם חצי מהאנשים ולהשלים עם
העובדה שהחלק השני עדיין מתעלם, אבל עדיין, ככל שאני חושבת על
שני החברים שלי שפשוט לא מדברים איתי (גם כן חברים), זה עושה
דמעות בעיניים.
אבל אם פעם לא יכולתי לראות את הצד המכוער שלו, אז היום אני
כבר לא זוכרת שהיה צד יפה, אני יודעת שיש, אבל לא כלפי.
זה חבל, כזה פשוש מבולבל בעולם מונח בפינה נידחת.
והאמת היא שקצת עצוב לי עלי ועליה, כי תמיד יהיה משהו חסר בכזה
דבר, לא מנסיון שלי - כי לי אין,  אבל מראיה עתידית.
עכשיו כבר הרבה פחות כואב.

עכשיו היכולת שלי חוזרת. זה מוזר. מאז שאני ילדה קטנה אני רואה
אירועים בראש שלאחר מכן מתקיימים במציאות (אינטואיציה נשית?)
אחרי שכמעט פגעת בידידה שלי עם זה, אז חשבתי שזאת יכולת לא
בריאה, אבל עכשיו אני מבינה שלא צריכים להפסיק יכולת כזאת, אלא
פשוט לא להגיד אותה.

אחרי שכעסו עלי שאני נותנת לאנשים מעצמי, אבל רק את הקליפה
החיצונית, ושזה לא בריא לי, הבנתי, לא להגיד לחברים למיניהם כי
חברויות נמשכות ונוזלות עם הזמן, אבל המשפחה שלי תמיד פה.

ועכשיו קל יותר, כבר לא אכפת לי מחוסר חיי החברה או מהדברים
הדפוקים בקן, עכשיו אכפת לי רק ממני ומאנשים מסביבי.

מתבגרת? אולי, או שאני טועה שוב, רק דבר אחד בטוח, יש 360
מעלות ואני מנסה לראות עכשיו את רובן.