אולי יש משהו באוויר.
משהו שמסחרר לי את הראש.
אולי זה כאב ישן, אולי ריק.
אולי אני הולך ואובד.

אי-אפשר לכתוב שיר כשליאונרד ברקע.
אי-אפשר למצוא קצב אחר.
הוא מכניס את השמיים.
הוא פותח את הראש.

אפשר להדליק סיגריה.
למות בעשן.
או לגרד את הכתלים,
את החשיכה,
לשרוט את השמיים.

ואולי יקרה אסון.
ואולי הכול יחזור.
שוב אמלמל לעצמי סימנים,
אפול לעולם ביעותים.

לנסוע זרוק במונית עם סיגריה דלוקה.
אורות ניאון מסנוורים, שדים מציצים.
ללכת אליה כאילו לא קרה כלום.
להיות שוב אבוד.

להיתקע במעלית בין גיהינום לגן-עדן.
לשיר על משכבי בלילות.
לראות את החיוכים הסתומים ועיניים מזוגגות,
כשהצבעים נופלים על הקירות, חותכות.

אם תזכרי אותי זה יהיה טוב.
גם אם אני אשכח,
והאור ייגמר.
גם ביד רועדת אוכל עוד לגעת,
ביופייך, בחכמתך, בענווה, בטוב לבך.