if it makes me happy it can't be that bad

בנאדם לא מבין כמה משהו מסוים חשוב לו, עד שהוא מאבד אותו.

זה הסיפור שלי.

אנשים חושבים שבן זוג ואהבה זה סיפוק מלא, שמשפחה אוהבת זה
סיפוק מלא, שעבודה גם כן, שסביב זה מסתובבים החיים.
אך לי היה משהו נוסף.
כמובן גם את כל אלו, אבל עוד משהו - שהיה שווה את כל אלו
ביחד.
חברה הכי טובה.
כזו שסיפרתי לה הכול,
שנשבענו תמיד להיות ביחד,
שהכרתי מהיסודי.
ולא היו בינינו סודות,
ולא היו תככים,
רק שבועה שתישאר לנצח, לפחות מה שחשבנו.
אי אפשר היה לראות אותנו לחוד,
אף פעם.
והאמת, היינו ממש דומות גם כן.
שער שחור, ארוך וחלק.
עיניים ירוקות.
ושתינו די נמוכות.
לא היה לי עוד מה לבקש.
באמת שלא.
אבל במהרה התחרטתי.
היא עשתה מעשה פעוט שפגע בי.
לא היה צריך לפגוע, אבל מרוב האמון ואי השקרים,
השקר הקטן הזה גרם לי להתרחק ממנה.
ולא דיברנו, שבוע, שבועיים.
לא חשבנו שזה יימשך עוד.
אך כעת עברו כבר שבעה חודשים,
שבעה חודשים של בזבוז.
בינתיים, מה לא קרה?
התבגרנו, לבד.
ואני יושבת יום יום וחושבת.
זה יכול להיות אחרת, אבל אף אחת לא מעזה.
אף אחת מאתנו לא מדברת.
ואנשים לא מבינים מה קרה ומה השתבש.
כעת אני רוצה ללכת ולדבר איתה.
אבל בלבי יש ערימה של סלעים.
ובכל יום שעובר עוד סלע נוסף לערימה.
וזה נהיה יותר קשה ויותר קשה.
וזה כבד,
וזה כואב,
אבל להוריד כעת את כל האבנים האלו,
זה הרבה יותר קשה מאז, כשהייתה שם אבן אחת בלבד.
וכל דקה שעוברת,
זו דקה שלעולם לא תשוב.
וכמו במשפט הראשון של הסיפור הזה,
זה יעשה לי כל כך טוב.
אז למה, למה אני לא מעזה?
אולי זה הגורל, אולי.