אני מניח את הכוס המטפטפת בידיים רועדות על התחתית הזולה
שניתנה לי במתנה מסבתי ליום ההולדת העשירי שלי. צופה בצג המחשב
בעיניים דומעות בעוד רגע דרמטי מסתובב לו באוויר בעקבות מוזיקת
הרקע שבחרתי באותו רגע - אופרה איטלקית ידועה לשמצה.
הזמרות האיטלקיות שרות בקולן הענוג משהו, בעוד המחוך שתחת
חולצתן מאיים להתפוצץ. אני צופה בצג המחשב, צופה ומשתתק, קול
בליעת הרוק נשמע עד בית השכנים והשכנה צועקת - ''תחליש את
המוזיקה, מנסים לישון פה''.
''בלעתי רוק, מצטער'', אני צועק צעקה חלושה, מיתרי הקול רועדים
בחוסר ברירה, כעת עליי להתאפק ולהימנע מבליעה נוספת, אחרת היא
תתקשר למשטרה ותודיע שהחנון השכונתי שוב משתמש בנוזלי פיו על
מנת להרטיב גרונו, חס וחלילה שיאכל משהו.
מיד אחרי צעקת השכנה אני מגביר את המוזיקה, לוגם מן המים
ומתגעגע לקולה.
קול מכני מטמטם נשמע בעוד צרחתן הסופית של נערות האופרה מהדהדת
ברקע - ''המחשב שלך ייכבה בעוד כעשר שניות''. הספירה לאחור
החלה ואני רועד יותר מתמיד, לבי קופץ מעלה ומטה בבטני המצומגת,
בעוד ריאותיי מאיימות למות מעודף חמצן. ''ארבע!'' הקול המכני
נשמע בחדר, השכנה מתעוררת בבהלה. ''דוד!'' היא קוראת לבעלה
השתוי והבטלן, ''האפוקליפסה!'', בעלה לא מתייחס ומתהפך לצד
השני, לפחות הפעם היא צדקה. זו אכן האפוקליפסה. ''אחת!''
המחשב נכבה בקול עייף ומפהק. זהו אכן הסוף. חברי הטוב ביותר
נפטר לצליל ציפורים דוממות, שותקות ומכבדות את זכרו. ציפור אחת
שוכבת מעולפת על אדן החלון, מחכה שאשיר לה שיר, מצפה לצליל
אופרה מענג, כפי שהיה כשהמחשב היה בין החיים. אני לא אאכזב
אותה! אני פוצח בשירה. זיופים אדירים נשמעים באוויר, הרקע
הדרמטי הקודם הופך לפתטי עד מאוד בעוד אני לבד בחדר, בעולמי
הפרטי שלי, שר מחרוזת שירים לציפור שקרוב לוודאי כבר ירתה
בעצמה. אני שר ומתגעגע אליו. כל כך מתגעגע אליו. רגע
הומו-אירוטי משהו נישא באוויר כריח מי השתייה העכורים. מתגעגע
אליו, נושם סיבים חוטיים אחרונים של אושר. מתגעגע אליו.