ניסו הוא מהדור הישן. הוא מאמין שמקום האשה במטבח, שמקום
התחתונים המלוכלכים על הרצפה, ושאת טופס הטוטו ממלאים ביד,
בפיצוציה ליד המספרה, לצד כוס קפה שחור בוץ וקופסה של מלבורו.
כל שיטות המחשב והצמצומים והחרטא לא תופסים אותו. יש לו את
השיטה שלו, הסודית, ובזכותה כבר לקח כמה אלפיות בשנים
האחרונות. נכון, למכה הגדולה הוא עוד מחכה, אבל הוא יודע שהיא
תבוא. היא תבוא, בזכות האשכוליות של סימה.

האשכוליות של סימה תופסות את כל המרחב שבין הצלעות העליונות
לבין הפופיק. כשהיא נחה בין הכנת מנה פלאפל אחת לשניה -
ומנוחות כאלה לא חסרות בשנים האחרונות - היא מניחה את
אשכוליותיה על המזנון, נותנת את ראשה בין כפות ידיה ותולה מבט
מצועף אל עבר הרחוב. בדרך כלל יכולה היא לראות את ניסו יושב
בקפה ממול, רגל על רגל, קורא את עתון הספורט ומגניב אליה
מבטים. בערך בשעה שתים עשרה היא מקפלת את הסינור, מורידה את
התריס ותולה שלט "תיכף אחזור". בדיוק באותה שעה נוהג ניסו לקום
באיטיות מכסאו, לקפל את העתון ולחצות את הרחוב. הם  נפגשים
בדירתה הקטנה שמעל המספרה, ושם ניסו קובר את ראשו האחד בין שתי
האשכוליות הגדולות ואת ראשו האחר בין הירכיים העצומות.

"מי בית"ר?" הוא שואל אותה. "זו" היא מחווה עם סנטרה על
אשכולית ימין, או שמאל, לפי הרגש. ניסו מתחיל לגשש אחר הפיטמה
הענקית, השקועה פנימה. בעזרת לשונו ושיניו הוא מנסה לחלץ אותה
החוצה. יצתה חמה מנרתיקה?  - 1; לא יצתה - 2; יצתה אך לא
הזדקרה - איקס.

פעם היו בטוטו רק 12 משחקים. היום יש 16. לא קל לניסו, אבל הוא
מחוייב לשיטה. פעם ניסה את השיטה על מזל מהשיכון. אבל אצל מזל
כל הזמן 1. אין מצב לאיקס ובטח לא לשתיים. אם מזל לא לובשת
חזייה, כל השכונה במצב 1. אז ניסו חזר לטוטו אשכוליות.

יום אחד נסגר הפלאפל ולא נפתח עוד. תריס המתכת מורד ונעול, איש
אינו יוצא ואינו בא. בבית הקפה ממול יושב ניסו ומעשן וטופס
הטוטו המונח לפניו ריק מכל סימון. השיטה אינה פורחת וניסו אינו
יודע את נפשו. גם הדירה הקטנה של סימה נעולה על בריח. ננטשה.
כך שבוע, כך שבועיים, כך שבעה חודשים תמימים.

עד שיום אחד מגיע חיימו לבית הקפה, מזמין שחור ובורקס, ומתיישב
ליד ניסו. אחרי שיחה בטלה קצרה מפתיע חיימו את ניסו בשאלה:
"שמעת על סימה?". "לא" מתעורר ניסו "איפה נעלמה?". חיימו טובל
בורקס בקפה ומשווה לבשורה היוצאת מפיו נופך דרמטי: "זכתה
בלוטו! קנתה דירה ברמת אביב ג'. יש לה עכשיו בית קפה במרכז
שוסטר והיא נוסעת במזדה 6 מנהלים. אצלה צריך הרבה מקום בין
הנהג לבין ההגה" מגחך חיימו.

למחרת בבוקר ניסו כבר נוסע באוטובוס לרמת אביב ג'. הוא מחזיק
את טופס הטוטו בכיס. זכתה בלוטו, זכתה בלוטו, מהדהד קולו של
חיימו בראשו. במרכז שוסטר ישנם לא מעט בתי קפה, אבל את סימה
הוא מזהה מרחוק. כשהוא מתקרב אליה היא מחייכת לעומתו בביישנות
ואחר כך נושקת על לחייו ומתיישבת לצידו ליד השולחן הקטן הצופה
למרכז המסחרי.

"סימה, סימה כפרה, חיפשתי אותך. שמעתי שיחקת אותה בגדול, סימה.
מה זה, אי אפשר לזהות אותך, איך רזית, נשמה, איך את יפה, איזה
בגדים. ומה זה..." ניסו נרעש לגלות שהאשכוליות הפכו לתפוזים של
סוף עונת החורף.

סימה שוב מסמיקה: "עשיתי... שיפורים. השתפרתי ניסו?"

"השתפרת, בטח השתפרת. תראי מה זה, כמה יפה את. אז מה, לא ידעתי
בכלל שאת משחקת לוטו, סימה, איך לא גילית לי, הא? אם היינו
ממלאים יחד, הייתי יושב איתך היום ליד הבריכה פה עם כל
האשכנזים, סימה".

"לא יכולתי לגלות לך, ניסו, היתה לי... שיטה. שיטה למלא לוטו,
אתה מבין?"

הסיגריה של ניסו כבר בדרך לרצפה. "שיטה ??" הוא נרעש. "איזו
שיטה?"

ושוב סימה מסמיקה עד שרשי ראשה, ולוחשת באזנו: "אתה זוכר
כשהיינו עולים למעלה, לדירה, כל יום? היית בא אלי למעלה, ניסו,
היינו יחד למעלה בחדר שלי. אז הייתי עוצמת עיניים כל פעם
וסופרת בראש, אתה יודע, סופרת את השניות, עד שאתה... מתפוצץ,
ניסו, איך היית מתפוצץ עלי יפה. וככה לפי המספר של השניות, אז
הייתי מסמנת מספר בטופס. כל יום מספר ובסוף היה לי טופס מלא."

עכשיו לניסו כבר יש קצת סחרחורת. הוא סוגר את הסיגריה לאט
במאפרה, שותה לאט את סוף הקפה, מנשק לסימה על הלחי, קם לאט
לאט, והולך חזרה לתחנת האוטובוס, לאט לאט לאט. סימה מתבוננת
בחיוך בגבו המתרחק וקמה לחזור לענייניה. אבל אז ניסו חוזר אליה
בצעד מהיר.

"סימה, בחיאת, אולי את זוכרת להגיד לי מה היו המספרים שזכו?"

סימה מסמיקה בפעם האחרונה להיום ולוחשת באזנו: "בטח שזוכרת.
איך לא אזכור. כל החיים אזכור - 1, 5, 6, 12, 15, 17."