עיינים חומות. עצובות-עצובות, כנושאות עימן את צרות העולם.
מדוכאות וחדות.
עיינים כחולות. נוצצות כיהלומים, מבריקות באורן הטהור.
מסנוורות את סביבתן.
עיינים תכולות. קרות כקרח, אכזריות. לוכדות את נפש האדם ללא
כחל וסרק.
עיינים ירוקות. משב רענן ומשמח. מכילות בתוכן את כוח ההתחדשות
הבלתי פוסק.
עיינים שחורות. אפלות כליל. מסתוריות, אוגרות בתוכן סודות לא
פתורים.
עיינים נועצות, עיינים בוהות, עיניים רעות, עיינים חודרניות
ופולשות. אליי.
לתוכי.
ללא רחמנות.
כמוך.
לפעמים בחושך, איני רואה. לא אותך ולא את מעשייך.
בשביל זה אני זקוקה לאפלה כמעט מוחלטת.
כזה חושך שלא רואים בו כלום. אפילו לא את צלליתך המחללת .
תיעובי כלפייך, מכרסם בי מפנים כמו חומצה חזקה המאכלת את העור.

לא חשבתי שאפשר להרגיש כל כך הרבה שינאה ובוז כלפי אדם .
אולי אני לא מבינה הכל. אבל אני עוד אבין.
ואז תראה.
אתה תסבול כמו שאתה מייסר אותי בבגדותייך.
אך אני עדיין שותקת. מנוטרלת מכדי להגיב.
אומרים שנקמה מתוקה היא. לא בשבילי.
עבורי היא צורך קיומי. ברגע שאעקור את נשמתך, אקבל את שלי
חזרה.
אף פעם לא אבין איך אתה יכולת לעמוד מולי, להביט בעייני שפעם
בטחו בכך, חתיכת בן זונה ולשקר לי.
אפילו אינך משפיל את מבטך הכהה.