הפעם בחרנו לנו כיעד לטיול את ארץ ההונים והגולאש  ("גויאש
בהונגרית הוא הקאובוי המוכר והטוב" - נאום אשתי);
בחבורת המטיילים היינו אשתי, אני, בנותינו נעמי וגנית; אסף,
בעלה של  נעמי, והנכד רועי-בן ה-3 - משוש חיינו.
התארחנו במלון משופע בטיפולי-בריאות, חלקם בונים וחלקם הורסים.
הכל נראה שפיר ומבטיח לחמשת הימים שעד עזיבתנו. ואולם בפינה
ציפו לנו לא מעט הפתעות:

ביום המחרת החלטנו לסייר בבודפשט; המתנו לאוטובוס, וכאשר זה
הגיע טיפסנו עליו ואז הצטרפה לנסיעה חבורת גברים - מהסוג שלא
מייחלים לפגוש בסמטה אפלה. הנ''ל נצמדו אלינו בזמן הנסיעה -
כאילו מחמת הצפיפות;
בכיסי היה ארנק עם הרבה כסף הונגרי - שהוא מעט כסף על באמת -
ולארנק הייתה מחוברת שרשרת ביטחון שחוברה לחגורתי.
לחשתי לאשתי שיש לי תחושה שמישהו מחטט בכיסי היא בחנה את
מכנסיי ופרצה בצחוק מלבב: ארנקי היה נקי - תלוי מיותם וריק מכל
אדם וחפץ - מחוץ לכיס. בינתיים האוטובוס עצר בתחנה וקבוצת
הגברים ירדה ממנו בצעדים מאוששים - מן הסתם אף שמחה וטובת לב;
החיוך שהיה על שפתיה של אשתי נעלם כלא היה רק כאשר התברר לה
שהחבר'ה הנצמדים חמדו גם את תוכנו של תרמיל הגב שלה שבו היו
מטבע זר, כרטיס ויזה ומסמכים שונים.

למחרת, כשנסענו באוטובוס, עמדה לידי אישה כבת 50 או 75 וחשתי
שהיא מחטטת בכיסי; ואולם, היות וארנקי היה עדיין כמעט ריק, לא
אמרתי לה דבר - אולי מפני שהיה לי נעים?.. ואולם, כשהסתכלתי
לעברה היא גילגלה מבטה לשמיים. התייעצתי באשתי אם יהיה זה מן
הראוי לתרום לה סכום כסף סמלי.

ה"קרבן" ביום השלישי הייתה אשתי: כאשר טיילנו בסביבת גן החיות:
אשתי, אני ובתנו גנית, התקרב לאשתי גבר תמיר, בלבוש מהודר ו -
"לא בכוונה" נתקל בה, התנצל עם חיוך מנומס והחל להתרחק. ברגע
זה היא שמה לב שתיקה פתוח וארנק הכסף והמסמכים - נעלמו ואינם.
היא פצחה בצעקות-שרשרת, רדפה והשיגה את האיש והוא הרים מיד את
ידיו והראה את שרוולי-חולצתו, כאומר: 'ראי אני חף מפשע, אין
בידי דבר'. לא ויתרנו, גם אחרי שנכנס למונית, וניסה לברוח!
נעמדנו בחזית המונית ולא אפשרנו לה לנסוע, ובו בעת הסברנו לנהג
את המצב; הנהג ציווה על הנוסע לצאת, והלז החל להימלט - כאשר
אנחנו דולקים בעקבותיו - ואני צועק: "משטרה!" לעבר שוטרים שלא
היו ולא נבראו.
סוף דבר: האיש נבהל והשליך מכיסיו את כל תוכנם: מסמכים וכסף
מזומן שגנב באותו יום; בערב כיבדנו את עצמנו בארוחה כיד
המלך... על חשבון הגנב.

הרפתקת השיא היתה בביקורנו בגן החיות: נכנסנו ל"פינת הליטוף"
עם הנכד רועי, ושם קרו שני דברים שלא ייאמנו: כאשר אשתי האכילה
את החזיר - הוא חמד את רגלה, הנתונה בסנדל, ונתן לה 'ביס' מלא
תאווה. (מסתבר שגם חזירים אוהבים בשר לבן...).
במקרה השני האכלתי עז, וזו הכניסה את ראשה לכיס מעילי ולפני
שהספקתי להבין את המתרחש היא אכלה את שטרות הכסף שהכנתי
להוצאות נסיעה ('גם את עזוס?').
כאשר חזרנו ארצה, שאלה הגננת את רועי: "מהו מזונם של
בעלי-חיים?" ורועי השיב ללא היסוס: "חזירים אוכלים נעליים של
סבתא! ועיזים - את הכסף של סבא!".
הגננת המודאגת הזמינה את אימא-נעמי להתייעצות...

ינואר 2004                                        מדן נריה