מסתכלת החוצה אל הנוף המוכר,
אז למה הוא נראה כה זר מוזר.
המראות הברורים מסתבכים בטשטוש,
כמו ילדון עם מכחול מקשקש לו קשקוש.

המנגינות המוכרות, הקולות, הצלילים
יוצרים מבוכים איפה שהיו פעם שבילים.
המושג המוכר של 4 קירות,
פתאום צורם וצורב כמו שברי זכוכיות.

אז מה אם נמאס להנהן עם הראש
להסכים בלי דעה, להסכים בלי לחשוב.
אז מה אם נמאס לנופף עם היד,
להנהן עם הראש, להעמיד פני נחמד.
אז מה אם נמאס?
אז מה אם נמאס!

האור הקלוש שנהג לעורר בי תקווה,
מסנוור כל כך לא מאפשר חשיבה.
וכל מה שגדל, שצמח, שהתפתח
ננעל מאחורי דלת שלה אין מפתח.

אז מה אם נמאס לברוח כל פעם,
להתחבא מכל צליל, להימלט מכל רעם.
אז מה אם נמאס לחפש תשובות,
כשבמקום זאת צצות עוד ועוד שאלות.
אז מה אם נמאס?
אז מה אם נמאס!

וככל שאני יותר מסתכלת
אני רואה פחות.

ככל שאני מחפשת יותר
פוחתים סיכויי למצוא.

ככל שאני דואגת יותר
אז רק פחות אכפת.

וככל שאני צועקת יותר
קולי פחות נשמע.