היא מלטפת אותי, מוחקת מפניי את קמטי הזמן, מבהירה את שערי
ומרככת את עורי.
היא מנגבת את הדמעות ומאירה את האפילה.

ברגעים קשים היא שולחת קרן אור, שמכוונת אותי אל אופק, אל
העתיד.
מעבירה אותי בעודה אוחזת בכף ידי שבילי ייסורים אל עבר
הגאולה.

בלילות אני לבד, מפוחד, נואש, חש חוסר חושים, חש חוסר אונים,
והיא כמו מלאך ברגעי השחר מרימה אותי על כנפיה מעירה בי את
העבר, את ההווה ואת העתיד.
נדמה כי בזרועותיה אין יותר מקום לדאגה אין יותר מקום לפחד,
אין יותר מקום לכלום מלבד אושר צרוף, אהבה אינסופית.

ושוב פעם הלילה מכסה את העולם, עוטף אותו בשמיכת טלאים כולה
קרעים כולם יגונות, אפילה נושקת לי ופוצעת אותי, לחיי מדממת
בלב הליל, קולי זועק מלב הדממה אל לבו של האחר. אך הוא לא
שומע, לא יודע, לא נמצא, הוא קבור בלילה שלו, בין אלפי בודדים
המחפשים ומגששים דרכם בליל, המפענחים צעדיהם בין צעדי האחר,
הוא איתם ברחובות, שואף את ריחות הדומיה את ריחות הצללים.

אני כאן מחכה לה, שתאסוף אותי שוב אליה, שתרחם עליי שוב פעם,
שתלטף את לחיי ותאחוז בידי, שתנשק לי נשיקה חמה, שורפת מענגת.


יום נושק לליל וליל נושק ליום. והכל חוזר על עצמו, דבר לא
משתנה.
כך נוהג לו העולם.