שבת בבוקר, נוסע לעזה, הכבישים ריקים. כמובן, מה יש לאנשים
לחפש שם? הר געש רותח ומפעפע ארס ושנאה, מטעני צד ומנהרות תופת
שמפלסות דרכן אל מתחת למחנה, הר געש שמתפרץ מדי כמה שעות,
ממטיר לבה רותחת של קסאמים ופצמ"רים שנופלים להם אקראית
ובוחרים בדרכם את הכתובת שהגורל ייעד להם. כמעין המתגבר מפלסת
המחשבה את דרכה ולופתת ביד קרה ומקפיאת לב, משביתה באחת את
השמחה והעליצות. אני לא מאפשר לה להשתלט, ומוחה אותה כאגל זיעה
טורדני מעליי.
שם, הכי קרוב לגבול, בטווח מאיים ובנוף פסטורלי ושקט לכאורה,
משרתת ילדתי הנפלאה, במדים של זית ולב של זהב. מתפעלת ביד
אמונה ובקול בוטח את החמ"ל, מנהלת כמה אירועים במקביל, מנתבת
במיומנות קואורדינטות על המפה, קוראת במבט חטוף תמונת מצב על
המסכים השונים, יורה הוראות מדודות למערכות הקשר שמסביב
ומפגינה שליטה וירטואוזית במצב.
''בחרתי להיות מוצבת בעזה'', הודיעה לנו בהתרגשות ה''לוחמת''
שלנו בתום קורס הטירונות המשולב לפני כשנה. כמי שהיטיב להכיר
את עקשנותה ודבקותה הבלתי מתפשרת בדרך שבחרה לעצמה, בהחלטיות
אופיינית, לא ניסיתי להניא אותה. רק אמה ניסתה נואשות לשנות את
רוע הגזרה, כשהיא מגייסת את כל הגנים הפולניים, לרבות ''אני
אהיה חולה, אני אמות מדאגה'', אך לשווא, ההחלטה נפלה.
''נוסעים במכונית הישנה אל תוך הלילה הרטוב / הגשם שוב נהיה
כבד ולא רואים ממטר / סע לאט'', מתנגן לי אריק אינשטיין בראש,
מביס בקלות את הצלילים הסוערים של להקת ''תחיית קלירנס
קלירווטר'' שמבצעת בלהט את ''I Put a Spell On You'' במערכת
הסטריאו שבמכונית, ודוחק אותם אל קרן זווית נידחת בירכתי ראשי.
טיפות הגשם שהחלו לטפטף כמה דקות קודם לכן הופכות למטר זלעפות
ומביאות איתן מחשבה ברורה אחת: ''סע לאט, סע לאט!''
מעביר לרדיו, לשמוע חדשות. מאז שילדתי הקטנה שם הפכתי להיות
פריק של חדשות, מומחה לידיעת הארץ והנגב הצפוני. מחשב במדויק
כל ''נפילה'' ביחס למרחק מהמחנה, משרטט לי קואורדינטות
דמיוניות בראש, מחסיר פעימה או שתיים עד שנשמעות מילות ההרגעה
השגרתיות: ''לא נגרמו כל אבדות בנפש''... כל זאת בקור רוח
וברוגע אופייני. אני לא מאפשר למחשבה הזדונית להעכיר את מצב
רוחי האופטימי תדיר, ומתעלם מהמועקה ששוכנת בחלל הבטן כדיירת
של קבע.
הפוגה בגשם, הדרך אצה לה, מד המהירות מטפס לו לערכים דמיוניים,
מנסה נואשות להתחרות במקצב המטורף הבוקע מארבעת הרמקולים,
שמבליעים בקלות את שאגת המנוע האימתני ומערבלים לי את המחשבות
הטורדניות לאדים מעורפלים. חיוך מסתמן בזווית פי ממחשבה חולפת
על הטונים הצורמים שהיו מתווספים אם אשתי, שתחיה, הייתה כאן
עכשיו, על תקן משטרת התנועה, מנסה להתחרות בדציבלים הניתכים
בתוכחה צווחנית. אבל אני לבד, כולי שלי, רק לעצמי, אני
והמחשבות.
המחשבות מתנגשות במוחי, רצות במקביל, כל אחת מהן מנסה להשתלט
על האחרת, לקבל את כל תשומת הלב לעצמה. אחת מהן ממזרית למראה,
נוגעת בעצב חשוף, מנסה להתחבר אליו נואשות רק כדי לסחוט ממני
חיוך חולף, ואחת קטנה במיוחד, עדיין בהתהוות, בקושי מגיעה לדש
בגדי אבל נאחזת בו בעוז, מנסה להרוויח זמן תודעה, לא מצליחה
לנצל את חלון ההזדמנויות, אני מסתובב ומנער אותה מעליי, מניח
לה להתפוגג. אחרת, חמורת סבר ורצינית, מגייסת לעזרתה את עיקרון
ההפחדה, ומציגה לי בהבזק מצגת אימים שלמה וסדורה של  התרסקות
שממשמשת לבוא כבר בצומת הבאה, ובצעד החלטי יורדת לטפל ברגל שעל
הדוושה, גורמת למחוג של מד האוץ לחזור הביתה. כולן יחד מתחרות
באותה דיירת של קבע שהתנחלה לה לבטח, שולחת שורשים ארוכים,
מביטה על מתחרותיה בבוז משועמם, מודעת למעמדה הבלתי ניתן
לערעור, שואבת את בסיס כוחה מהמקור הבטוח והמוחלט של חרדת אב
לבתו.
צלילים אחרונים ונפלאים של ''Sweet Child In Time" בביצוע
המעולה של להקת סגול כהה. הבסים החזקים שעדיין הולמים בחלל
הבטן והחזה כמתאגרף זועם מתפוגגים לאיטם ומתחלפים ברטט מענג
ומתפנק, לצליל קולה המרטיט של ראנדי קראפורד בשיר ''Almaz'',
כשניכר עליה בבירור שהיא מבצעת אותו במיוחד למעני.
קרני שמש הססניות בוקעות כאלומות של אור מבין חשרת העננים.
מנצלות כל קרע מזדמן, פרושות כנוצות טווס עטורות הילה. המגב
מסיר טיפות גשם אחרונות מהשמשה. אני לוחץ על מקש החיוג המקוצר
- ''כבר מגיע'', אני מודיע לה. סוחט צווחה של שמחה.
אני מבטיח לעצמי לנקות את הראש מכל מחשבה טורדנית תועה וליתר
ביטחון ממלא אותו בצליליו של שיר נוסף מהדיסק הנפלא שהכנתי לי
לנסיעה. מתמסר למוסיקה, מניח רק לעוד מחשבה לחמוק ולצוף,
המחשבה על הדרך חזרה.