התלבטנו היכן נשחית הפעם את זמננו; לבסוף החלטנו "ללכת על
הקניון".
 כאשר הגענו למקום, סקרנו תחילה את חלונות-הראווה, ואחרי
ששבענו מהם, התישבנו בקרבת קירות הזכוכית של בית-הקפה הצופים
על הכביש הסואן.
    ליד שולחן קטן בסמוך לשלנו, ישבו שתי סטודנטיות צעירות,
טרודות בלימודן, והתייעצו בינן לבינן לגבי נושא כלשהו.
  בשולחן שלידן הסבה גברת קשישה, מטופחת, שגילה כפול מגיל
שתיהן גם יחד; היא לגמה בזהירות קפה חם מספל, וקראה עיתון
לועזי; התרשמתי משום-מה שהיתה מורה בעבר.
  היא התבוננה בשימת-לב בשכנותיה הצעירות, קמה לפתע וחלפה
לאיטה בסמוך לשולחנן, הציצה 'באקראי' במחברתה של אחת, והכריזה
בהתפעלות: "איזה כתב יפה יש לך!"; השתיים, וזאת למרות שדעתן
הוסחה באחת מלימודן, חייכו בחביבות ואמרו לה "תודה!". הגברת
הנידה ראשה במין אצילות מלכותית כאומרת "על-לא-דבר" ומיד חזרה
למקומה והמשיכה לשתות את הקפה, ולעיין בעיתון.
  כעבור כדקותיים, קמה שוב ממקומה על-מנת להשלים פרט חיוני זה
או אחר שהחסירה בגיחתה הקודמת, שעל כן היא שבה - והפעם ללא
העמדת-פנים - אל שולחן הבנות, שבינתיים הצליחו כנראה לחזור
לשיגרת הלימוד, ושאלה: "מה אתן לומדות?"; גם בפעם הזו, ולמרות
שנקטע שוב רצף מחשבתן, הן השיבו בנימוס: "פסיכולוגיה".
  עתה הופיעה סוף-סוף הבעה של שביעות-רצון מוחלטת על פניה של
הגברת הקשישה, והיא שבה לשולחנה כדי לסיים סוף-סוף את שתיית
הקפה - שודאי הצטנן בינתיים - ולקרוא בעיתון - שודאי התיישן
בינתיים. אך כעבור זמן קצר ביותר שוב ניצת אור בעינייה; היא
נטשה את כל עיסוקיה, וצעדה לכיוון שולחנן של שתי הבנות...ואולם
חיש קפאה על מקומה כמוכת-הלם כשהסתבר לה שהן אינן שם!
  אנחנו לעולם לא נדע מה היתה השאלה הנוספת שהטרידה את מנוחתה
של הגברת, והבנות - מדוע הן עזבו.
  חבל.