מצאנו אותה ליד חנות תמונות ברחוב דיזנגוף
היא עשתה "מיאו" שאת משמעותו יכולתי רק לנחש.
אשתי עשתה "מיאו" כזה שלא היה ספק;
היו סימני-קולר על צוארה והיא צפתה בדאגה מעורבת בתקוה לעבר
חלונות המכוניות שסביב.
כל כך קטנה עדינה ויפיפיה היתה.
כעבור חצי שעה כבר היתה בביתנו;
כעבור חודש כבר המליטה שישיה;
ואז הבנו מדוע אותם רעים ביקשו להפטר ממנה והשליכוה לרחוב;
את הגורים מסרנו רק למי שחיבתו לחתולים היתה ודאית.
קראנו לה "קליאו" משום שחשבנו בטעות
שהחתולה ב"פינוקיו" נקראה כך.
אהבנו אותה אהבת נפש. הבינה דברים:
המתינה לי בסוף יום עבודתי ליד הדלת;
אמרתי: "תעשי חתולה ארוכה", התהפכה והתמתחה;
שאלתי: "רוצה לאכול?", רצה למטבח והשמיע קולות.
גם ביקשתי ממנה שתביא את העיתון מהחדר הסמוך אך היא
נמנעה מלעשות זאת. אולי לא רצתה שאקרא את החדשות.
אחר-כך נעמדה למרגלות הכורסא שמול הטלוויזיה - ממתינה שאשב
וכאשר ישבתי קפצה עלי, ליקקה את ידי, חגה מספר פעמים ונחתה
לבסוף כשהיא משמיעה אנחת רווחה: "סוף סוף".
היתה עמנו כ-14 שנים. כאשר חלתה לא נתננו ליבנו להרדימה.
אחר-כך התלבטנו אם נכון עשינו למרות סיבלה.
בבוקר מצאנו אותה מתה ליד דלת הדירה. אותה דלת שדרכה נכנסה
14 שנים קודם לכן.
כאילו חשה שהיא הולכת על-מנת שלא לחזור.
קברנו אותה בחצר ועל הקבר הנחנו גל אבנים קטן, פרח ושלט:
פ.נ. אהובתנו קליאו. |