אני כותבת לך מכתב, ואני יודעת שלעולם לא אתן לך לקרוא אותו.
עכשיו לילה של אותו יום שבו סיפרתי לך שזה הולך להיגמר ביני
לבינו. את לא הסתכלת כלל בעיניי, כאילו זה לא שינה לך, כאילו
ידעת, כאילו ציפית שזה יגיע היום. אז התחלת לדבר, וכל מילה
שהוצאת מפיך הייתה כל כך חסרת משמעות ועם זאת כל כך חודרת עמוק
לתוך המחשבות הבלתי פוסקות של "מה אני עושה בלעדיו?" לא הפסקת
להטיף לי מוסר. לא הפסקת לומר לי מה אני מפסידה כשאני איתו. על
זה שהחברים שלי התרחקו ממני. לא חדלת מלמלא את החלל במילים שרק
אומרות כמה שהוא רע לי. בכל פעם שאמרתי "אבל אני אוהבת אותו",
טרחת להדגיש כי אני צעירה ועוד לא יודעת מה זאת אהבה... ישבת
מול המחשב ותיכננת את הטיול שלנו בקיץ, כי לאחותי יש בת מצווה
ולי את עוד חייבת מאז את הטיול הזה. הסתכלת במסך ולא הפסקת
לירות עלי מילים של: "עכשיו העולם נפתח לפניך, ואל תבכי גם ככה
לא היה לך טוב איתו, ואת חושבת שמה שהיה בינכם היה נכון?! ברור
שלא..." אז אולי אני באמת לא יודעת מה זאת אהבה. אולי אני
צעירה. ויכול גם להיות שעכשיו אני אצא יותר, יכול להיות, אבל
בחיים לא כאב לי ככה, כמו פצע מדמם, כמו שבר, כמו הבדידות. אבל
ממך - ככה, מליון מילים בטונים שונים אבל אף טון אינו מנחם,
הכל רק מאשים, הכל רק מטיף, הכל רק מנתק אותי מילה אחר מילה -
ממך.

אמא, כל מה שרציתי זה חיבוק.