[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








תאיס נגעה בברכי המכוסה בג'ינס ואני בכפתורי מעילה המונח על
ברכיה. ואני רק הבטתי בה ישר, מתענג על רטיבות עינה הממשיכה
לעמוד דום לכבודי, מצדיע לה שהיא כל כך אנושית עוד ושהתאטרון
שלי עוד עובד.
זה היה סוף השירות, והתקבלתי לעבודה בחו"ל.

למה עזבת ת'ארץ?

לא רצו לתת לי חופש"ש.
אמרו לי ביחידה: "חופש"ש זה לקרביים. אצלנו אין חופש"ש, ואתה
כבר מזמן לא קרבי."
חרא יחידה.
והחרמונית...
חברים...
אדמיניסטרציה, ביורוקרטיה, תל השומר, טלפונים...

אני על אזרחי כבר, עם חבר, אחר, קרבי. אני נבוך. אפילו הילת
החברות של מכונאים, חשמלאים וחמשי צריח, עממית, שבה התפארתי
והתגאיתי בכל הזדמנות, כבתה, דהתה ונבלה למולו, עוד צל כנפי
הצניחה ניכר על חזו, אזרחי כבר, אך נדמה שיישאר שם לעד, כמו
התמונה שירדה מהקיר בסיפור של כאנאפאני, בביתנים הממוזגים של
חיל החימוש בתל השומר. ג'ובניקים. פקידות וקצינים שמנים.

מה חיפשת שם?

להזדכות על חרמונית. החרמונית נגנבה. 'אתה לא יכול להשתחרר עד
שלא תמצא חרמונית.' אני כבר לבוש אזרחי, אתה קולט?
'...או שתמצא מישהו שיחתום עליה במקומך. או שתשלם.' איזה
800...? עזוב. אני לא רוצה להיכנס לזה.
היו כמה חבר'ה, הייתה איזו תחושה באוויר של הבטחה שהופרה, או
שלא הבנתי נכון. הייתי נבוך, ואולי הבנתי פתאום, שאני באמת
במקום של אלו שאין להם מקום, לתמיד.
בסוף איזה אשכנזי קיבוצניק חתם בשבילי, כדי שאוכל לחגוג את יום
השחרור כהלכה. כל גינוני הכבוד והאחווה, תאמין לי... וגם הוא
היה הכי פז"מניק מכולם, נובמבר 7 אם אני לא טועה...
אבל אני עומד שם כמו איזה אהבל, מחכה לטופס שחרור, והזונה
מדברת איתי על חרמונית! יולי! ארבעים מעלות... איך קראו לו,
לעזאזל?

אחרי אלף תודות לשו איסמו, ושייכנסו לי לתחת, ושלא נראה אתכם
יותר וזה, וחפשו אותי בסיבוב... שניים עומדים בשקט של בסיס
צבאי ענק בלב גוש דן, יום קיץ.
אחד מרים אצבע.
תופסים טרמפים ברחבי הבסיס, שני אזרחים צעירים, לא ממש יודעים
איך, רואים עלינו שעכשיו נולדנו. ביציאה מהבסיס אני לא מוצא את
הפאוץ'.
כל הדרך חזרה, כל הבגדים היפים, מיוזעים כולנו, למצוא את הטרמפ
ההוא והפאוץ' הסגול... סיוט.
בסוף חזרנו לירושלים. רעננות של אוויר הרים. מה לעשות? מה
נשאר?
אוסף חתיכות מהעבר, מנסה להרכיב משהו, לשווא. כובד שלוש השנים
מחץ את כל מה שהיה בריא בי. כעסתי.

הייתה אחת, הייתי... היינו חברים מלא שנים, אני ועוזי, מגיל
אפס למעשה, שלו. למה אני יותר גדול, ב... חודשיים-שלושה.
חברים הכי טובים.
לא היה מה שיפריד בינינו.
המדינה הפרידה בינינו בסוף...
כן, המדינה.

אני לא חייתי פה קודם, בן אדם. אני חייתי בין בתים, ורחובות
צרים וסמטאות מצחיקות, ושיחי יסמין משתרבבים מכל חור. לאט לאט
אתה גדל לתוך זה.
הבתים משתנים והקולות, המבטאים והשפות ברחוב, הכל נהיה יותר
נקי, יותר מריח מכסף. מלא אמריקאים וצרפתים. שלום פלאפל יוצא
מהכוך המיתולוגי ומתפתח עקב שיפור חזות רחוב בצלאל, ואנחנו
השתלבנו.

היה מה שנקרא "פיגוע". היו דעות, חלוקות כמובן. היה בינינו
קיא. קיר. הייתה יסמין. אחת. אחותו. בחורה מאוד מיוחדת, חכמה,
עם הרבה קסם. רגישה. כל הזמן משרבטת משהו בקצה עיפרון, כותבת
שיר או מעצבת שמלות. והיא הייתה חברה שלה, ואני, היינו בצבא
כבר, די.
היה קשה. קשה של מדבר, ולבד, ובטון, וגסות רוח של מפקדים
שחצנים וטיפשים - השפלה יומיומית, מצב שתיים, תיזוזים וכל
החרטבונה. ומלא ילדים שקיבלו הארכה למשחקי "מלחמה"בפלייסטיישן,
רק על אמת. בשביל הרוב, גם בשבילי, לא היה הרבה הבדל.
אחרי השבעה שיפרו לי את היציאות, בניגוד לרצוני, אבל,
התקנון... והיינו מנגנים יחד כולנו, עוזי, יסמין ואני. "דם
המכבים" קראנו לעצמנו. אבא שלו התעצבן על השם, וראיתי בעיניים
שלו שהוא מאשים אותי בהסתת בנו. פעם נסענו לפסטיבל "בומבמלה",
שנינו. היה לי אוטו, טארנטה הכי בעולם. נסענו, התמסטלנו מול
התחת של עמית מכטינגר על החוף, ראינו את מכבי מפסידה
לפאנתאנייקוס בגלל שפר הבוגד, וחזרנו. אבא שלו היה מחומם,
הושיב אותי לשיחה.
'למה לקחת את עוזי באוטו הזה שלך?' מה לקחתי, איפה, ילד גדול
וזה... 'אני ביקשתי ממך מפורשות שלא תיקח את יסמין באוטו, ואתה
הלכת ולקחת את עוזי!'
ריב. יסמין ועוזי ישבו בסלון איתנו. עוזי השפיל מבטו בין
ברכיו, ויסמין הביטה בי, איך אני קם והולך. כל הדרך הביתה,
המבט שלה נתקע עליי כמו גירוד, נמתח דבוק לי לעיניים כמו
מסטיק. ('ועכשיו אתם נוסעים יחד לאמריקה. ואני מבין שיש לך
רעיונות להמשיך לקובה, אז אני רוצה לומר לך כאן ועכשיו, שאם
תגרור את עוזי להרפתקאות האלה שלך, אם שערה אחת מראשו,' והוא
הביט אל יסמין ואליי, 'אתה לא תדרוך יותר בבית הזה.' הרמתי
עיניי לרחל, האימא השנייה שלי, וגם היא השפילה, לא לפני שניסתה
לחייך התנצלות, וכשלה.)
אהבתי אותו. אותה. התאהבתי... בכל הכוח. ממש ככה, היא נתנה
לי... סיבה להמשיך. משהו שנשאר, משהו שתמיד היה ולכן, רציתי
לקוות, תמיד יהיה. טעות, כמובן. להתאהב בילדה בת שש-עשרה זה
כמו... הבטן שלה, בטן אימהית כזו.
רציתי לגנוב לו את האחות.

מה?

למה עזבתי?

אז, הרגשתי שאני כבר לא מסוגל לגעת בגיטרה, לכתוב. חבר נפצע
קשה בלבנון, הייתי מבקר אותו ברמב"ם. שרוף. אחר נהרג. אחר פוצץ
למחבל ת'פנים עם 0.5 מהטנק וצילם. הוא הראה לי את התמונה אחרי
ההלוויה של ההוא. הייתי קובר את עצמי בכל ערב בחיקה השחום של
מרים, נצמד אליה מאחור ב"כפית", מקווה שמחר לא יבוא, עוד יום
שבו אני לא קיים. דווקא הייתי.

כמה מקום יש, כמה קורה בין השורות, אה? בדברים שלא נרשמים, כמו
כרטיסים, קבלות ותעודות. בטרמפים, כמו באהבות ללא שם, בדרך
מהמיטה בבוקר עד שהאוטו יניע, למשל.

מדים, נשיקה, שני קפה, יסמין "מנקה הרחובות - מוכר הבייגלה"
שמג"ב הרגו לו שני סוסים בשועפאט ואח קטן בן שלוש-עשרה -
דוחפים את ה-deux-chevaux, דיאן הקטנה שלי. בוקר, הרוח מלמעלה,
הכותפת מתופפת כי רוח עוברת בינה לבין הכתף, נכנסת בשרוול
ומדגדגת בבית השחי. קסטה מיסמין.



I forgot more than you ever thought I had"     TOM WAITS"








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין רוסיות
מהסוג השני.





זה שיודע הכל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/4/06 23:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא אלחנן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה