אבא לקח אותי אתמול לשחק בגן השעשועים. התנדנדנו על נדנדה,
שיחקנו בארגז החול, השתוללנו על כרי הדשא. אחרי שהתקלחתי ואמא
הלבישה אותי בשמלת המלמלה האדומה שסבתא תפרה, אבא לקח אותי
לאכול בגלידת ירושלמי המפורסמת. היה מאוד כייף לבלות עם אבא.
זה היה מזמן בגיל שלוש, ארבע בערך. כמה שנים אחרי זה כבר לא
ראיתי אותו יותר, הוא נעלם, כך סתם. שנים ישבתי וחיכיתי לו,
מנסה להאחז באותן שעות קסומות של אחה"צ נפלאים שהייתי מבלה
איתו, אך לשווא. אני לא יודעת לאן הוא נעלם או מאיזו סיבה.
"איזה יום יפה בחוץ" אמרתי לאחות קלרה. כבר שנתיים תמימות אני
מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית בשלוותא, הרופאים אומרים שיש לי
חרדת נטישה. שלוש פעמים ביום אני בולעת כדורים שמזכירים לי למה
ניסיתי להתאבד לפני שנתיים. כבר די התרגלתי למקום הזה ואני
אפילו מחבבת אותו, למרות שכפו עליי להגיע לפה. ד"ר קליין אמר
לאמא שחל שיפור אצלי שיפור משמעותי והוא חושב שבקרוב אשתחרר.
האמת היא שאני מפחדת לצאת מבית החולים, הכל חדש ולא מוכר. כבר
שכחתי איך מתפקדים בעולם האמיתי שזר לי ביותר. סדר היום שלי
מורכב מכדורים, שיחות וציור. יש לנו תרפיה מיוחדת שמציירים בה.
אני בעיקר אוהבת לצייר בשחור ולבן. את שאר הצבעים אני אוהבת
פחות. זה גם די סמלי לעולם שלי שמורכב משני צבעים: שחור ולבן,
אין פשרות. לפעמים בהבזקי געגוע קצרים אני חושבת של אבא. אבא
שנטש אותי. אני מתגעגעת לאותם רגעים יפים שהיו לנו ביחד. עצוב
לי להזכר בו. מאוד מטריד אותי אם הוא ידע על ניסיון ההתאבדות
שלי ובכלל על אורח החיים שאני מנהלת. אני לא חושבת. אני ואמא
בכלל לא מדברות עליו, הוא מעין טאבו. פעם הייתי בוכה המון,
היום כבר פחות. הכדורים מטשטשים אותי והאוירה מאוד חמה
ותומכת.
זכור לי מקרה משיעור ציור. המורה אפי העביר לנו הרצאה בנושא
שילוב צבעים והתאמה ואני הייתי עסוקה בדיבורים עם שחר. אפי
ביקש שנבחר את הצבע האהוב עלינו. כולם בחרו צבעים  עליזים כמו:
ירוק, צהוב ורוד ורק אני בחרתי בשחור. שחר בחר בכתום. אולי
בגלל זה הוא הבן אדם היחידי שחשתי שיש ביננו חיבור מאוד חזק.
אני ושחר ממש הפכים. האמת שכלפי חוץ שחר נראה בחור נורמלי
לחלוטין. יש לו שיער שחור חלק ועיניים חומות ממזריות, גוף
חסון, שריר, מסתורי משהו. הוא הגיע לפה בגלל שאבא שלו היה
מתעלל בו מינית כשהוא היה צעיר. שחר סובל מבעיה קשה של אמון
באנשים. אחרי שאבא שלו, האדם שאמור היה להגן עליו פגע בו בצורה
כזו אכזרית, האמון בבני אדם מתערער. האמת היא שאני ושחר דומים
בנושא הזה, גם אני ממעטת לסמוך על אנשים ומתורגלת בנושא של
אכזבות. פעם שחר אמר לי שיש בעיניים שלי תהומות של כאב, הוא
צדק. מעין גוש של כאב ועצב בלב שמלווה אותי וימשיך ללוות אותי
תמיד. כל אחד לקח את הצבע שבחר והתחיל למרוח אותו על גליונות
הנייר העבים. לאט לאט כולנו התקרבנו והרגשתי את היד של שחר
מונחת על עורפי ומלטפת אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי
קרובה למישהו. הייתה בחדר אוירה קסומה, מוזיקה חרישית התנגנה
לה ברקע. הצבעים של כולם התחילו להתערבב, כתום, תכלת, ירוק,
שחור, לבן, טורקיז. נוצרה עיסה מאוד גדולה דל צבעים בצבע ממש
לא מוגדר. שחר התקרב אליי עוד קצת ורפרף בשפתיו על לחיי. אני
מאוד ביישנית וגם שחר. בזכות האוירה המאוד מיוחדת שהייתה בחדר
היינו מסוגלים להגיע לפתיחות כזו. כל אחד היה מסוגר בתוך עצמו
כך שאף אחד לא שם לב להתקרבות בינינו. היו לי דפיקות לב ממש
חזקות ומעין תחושה נעימה זרמה לי בעורקים ובוורידים ואפילו
הגיע לנימים הקטנים ביותר. אף פעם לא חשבתי על שחר בתור מעבר
לידיד הנפש הכי טוב שהצלחתי למצוא במקום הזה. פתאום, ברגע
המסויים הזה הרגשתי לשחר משיכה אדירה וממש טרפתי אותו בעיניי.
שחר חפן בידיו את העיסה הצבעונית והתחיל למרוח אותה על פניי,
כתפיי ורגליי. בו בזמן מרחתי עליו גם את העיסה הדביקה. התחלנו
להתחבק ולהתנשק, ממש התקרבנו. זו החוויה הכי מיוחדת שזכורה לי.
אחרי זה אני ושחר הפכנו להיות זוג באופן רשמי. ממש לא כמו כל
זוג רגיל. במקום לצאת לסרטים ומסעדות יצאנו יחד לטיול במדשאות
שברחבת בית החולים. היה בזה איזה קסם מיוחד שהתאים לזמן
והמקום. יכול להיות שבמקום אחר לא היה נוצר קשר בינינו. אהבתי
את שחר בגלל שהוא היה שונה וגם דומה לי. השלמנו אחד את השני.
מאז שהתחיל  הקשר שלי עם שחר החלה הפריחה שלי. התחלתי לראות את
העולם כקשת של צבעים רבגוניים ובעיקר עם המון גוונים. אחרי
תקופה לא ארוכה איבדנו עניין אחד בשני במובן הרומנטי של המילה.
זה לא אומר שלא נשארנו חברים ממש טובים. אנחנו "חולי הרוח"
משתעמיים מהר ומחפשים ריגושים חדשים כל הזמן. ד"ר קליין נכנס
לחדרי ואמר "תמרה את צריכה להתחיל להתכונן לעזיבה, את משתחררת
ביום שני הבא". ספרתי את הימים בלב והגעתי למסקנה שנשארו לי
עוד חמישה ימים. זה ממש עוד מעט זמן ואני באמת מפחדת להתחיל את
הכל מחדש. הסביבה הקרובה שלי לא בדיוק שמרה איתי על קשר
בשנתיים האחרונות, מאז ניסיון ההתאבדות שלי. אני חושבת שזה
בגלל שאנשים מאוד מפחדים מתוויות. "חולה נפש" בתור הגדרה
פסיכולוגית נשמע מאיים עבור אנשים מסויימים אבל אני הייתי
תמרה, בן אדם, יוצרת וגם חולת נפש. חולה במחלה כמו סרטן, צהבת
נגיפית וכו'. אני חושבת שחולה נפש מזכיר לרוב האנשים אדם לא
נורמלי שגם החיצוניות שלו מאוד מפחידה ומוזרה שנמצא כל הזמן
בהתקפים פסיכוטיים. זה ממש לא ככה. אנחנו בני אדם רגילים רוב
הזמן (רובנו, כמובן. יש גם יוצאים מן הכלל ששרויים כל הזמן
בתרדמת מבחינת היכולת ליצור קשר) שבצורה כזו או אחרת מאבדים
קשר עם המציאות. אנחנו לא מפלצות. היום, ככל שהרפואה מתקדמת,
הטיפול בכדורים מפחית במידה ניכרת את היכולת של מציאות ודמיון
להטשטש. הקושי בדרגת המחלה משתנה מחולה לחולה.
לא נשארה לי אף חברה ממש קורבה מהחיים שם בחוץ. רק יעל שהיא לא
בדיוק חברה טובה, אלא יותר ידידה. היא באה לבקר אותי כמה פעמים
ומתקשרת פעמיים בחודש לבדוק שאני עדיין בחיים. שחר ואני כמובן
נישאר בקשר קרוב  גם אחרי שאני אשתחרר.
למדתי הרבה בבית החולים על חברויות למינהן. רק ברגעי משבר
וקושי ניתן לבחון חברות. אני מרגישה שרק יעל שרדה את המבחן,
השאר נכשלו.
ועוד לא סיפרתי למה ניסיתי להתאבד: האמת שפשוט רציתי להעלם
לזמן מה, לא ממש למות, אלא רק הפסקה קצרה. היו לי הבזקים של
שחור בעיניים. לא ראיתי רק שחור, גם הרגשתי שחור. חלפו לנגד
עיניי המון תמונות ילדות. ראיתי אותי ואת אבא אוכלים גלידה
ביחד, העזיבה הלא צפוייה, הציפייה שידפוק בדלת, הגעגועים,
הכעס, האכזבה והכאב האין סופי שפשוט תמיד נמצא לצידי, אורב לי
בצד הדרך. חשבתי על האכזבות, על חוסר הקבלה שלי את עצמי, בעיקר
את הגוף שלי (אני קצת שמנמונת) והרגשתי שאני רוצה להעלם. בלעתי
הרבה כדורים מעורבים מכל מיני סוגים וחיכיתי לפגישה עם היישות
העליונה בנבכי גן עדן. הפגישה עם אלוהים לא התקיימה, אך לעומתה
כן התקיימה הפגישה עם ד"ר קליין.
בבית החולים לימדו אותי להתמודד עם הכאב, לדעת לקבל את עצמנו
כפי שאנחנו ובעיקר לאהוב ולהקרין הרבה חום לסביבה.
היום אני מרגישה הרבה יותר חזקה. ניסיתי להתאבד כי הייתי מאוד
חלשה מבחינה נפשית, מילים של אנשים היו בשבילי כמו חצים, הם
דקרו וזה הכאיב לי מאוד. היום אני לא מייחסת להן הרבה משמעות.
אני נותנת להן לחלוף על פניי. העולם הפך להיות מקום צבעוני ולא
מורכב רק משני צבעים- שחור ולבן, ללא פשרות. למדתי לסלוח, לקבל
חולשות של אנשים וכמובן את חולשתיי שלי.
כיום אני בטוחה, יודעת להפגין חום ואהבה ובעיקר מאוד מאמינה
בעצמי ובחלומות שלי.
הדרך להשגת המטרות שלי לא תהיה סוגה בשושנים, אני יודעת. אך
בוא בזמן סמוכה ובטוחה שאהיה מסוגלת יותר מתמיד להתמודד עם
מכשולים בדרך ולעבור אותם בהצלחה.
באולם השתררה דממה מוחלטת ולארחיה הגיעו מחיאות כפיים סוערות.
את המונולוג כתבתי לפני שלוש שנים כשיצאתי מבית החולים.
התחושות לא זרות לי גם כיום כמה שנים אחריי.
כעת, אני עומדת בפני התחלה חדשה בחיים, סיום בית הספר למשחק
והשתלבות בעולם התאטרון המקצועי. קצת אחרי שהשתחררתי התחלתי
ללמוד משחק בסטודיו מן המפורסמים בארץ. אחרי ההופעה שלי נגשה
אליי שרון המורה ואמרה לי שהיא מאוד התרגשה לשמוע את הסיפור
שלי ושהיא בטוחה שאני אצליח.
מרחוק בין עשרות האנשים שגדשו את האולם, היה גם שחר. הוא הביט
בי במבט מלא חמלה ורוך. רצתי לעברו במהירות והוא חבק אותי בשתי
ידיו החסונות, אוהב כמו תמיד ומאוד מאוד מאמין.