שיר שכתבתי בשיא העצבים והדיכאון שנה שעברה, שנת ההתנתקות.
שנה שעברה הייתה נוראית בשבילי, כי אבדתי חלק מעצמי כשמחקו את
הבית, המושב, הגוש בו חייתי 19 וחצי שנים. כתבתי את השיר
כשנפלה לי ההבנה איך אני ארגיש יום אחרי הגירוש. לשיר מתלווה
מנגינה, שאותה אעלה

א.
שבורה לרסיסים אני שוכבת על רצפה,
לא מנסה, לא מצפה, לתפוס את האובדן.
החור השחור בנשמתי. לא תצליחו לרפא אותי.
הכאב אופף עוטף את הכל לא מסוגלת אפילו לשאול

פזמון:
למה אתם עושים זאת לי?
מדינה מטורפת חסרת רחמים.
תחכו תחכו לשהידים הבאים.

ב.
לא רוצה לוותר רוצה להשאר,
הכאב בוקע בו הכל שוקע,
כשתחשבו שעבר הזמן שהכל נגמר.
אבוא מאחור אתקיף את העולם,
לא אשאיר ממנו שריד קטן.
אותי לא עשו באצבע,
לא אתן שתפערו את הפצע.

פזמון...