עמדתי מולך ולא ידעתי מה להגיד, אתה שוכב ככה על המיטה, עיניך
פקוחות כאילו אתה מסתכל עלי ורואה אותי.
האחות נכנסה לחדר לבדוק אם הכל בסדר, הסתכלנו זה על זו, והיא
שוב יצאה החוצה.
הסתכלתי שוב לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא נכנס, לאחר מכן
התחלתי לדבר אליך בקול, לא יודע למה, הרי הרופאים אומרים שאתה
לא נמצא במצב שאתה יכול לשמוע.
"אני אף פעם לא אבין מדוע יצאתי חי מהתאונה הזאת ואילו אתה
יצאת צמח".
התקרבתי.
"אני מצטער, אני לא יודע איך אתה מרגיש אי שם, אבל פה אני כל
יום נקרע מחדש".
דמעה החלה נוזלת על הלחי.
"ההורים שלך כבר לא מדברים איתי, זוכר איך שהיינו ילדים הם היו
כמו ההורים שלי, הייתי ממש בן בית אצלכם. עכשיו הם שונאים
אותי, הם אומרים שהכל בגללי, שיכולתי למנוע את התאונה".
הושטתי את ידי ונגעתי בידך.
"אם רק לא הייתי מקשיב ולו רק להפעם, תמיד ידעת הכל, היה לך
ביטחון שתמיד הכל יצליח..."
                                   

היי, מה נשמע חבר, איזה כיף לראות אותך שוב.
אני יודע שאתה לא יכול לשמוע אותי כי בסך הכל יש לי בעיה
לתקשר, ואני מקווה שזה יפתר בהקדם.
אני רואה הכל, אותך, את ההורים שלי, משפחה ועוד.
אני שומע את כולכם אבל לא יכול להגיב, לא יכול לדבר, פשוט לא
יוצא.
אני שמח שלפחות אחד מאיתנו לא יצא צמח, ובאמת לא אכפת לי שזה
אתה, כי אתה החבר הכי טוב שלי, באמת.
פה הכל שקט מאוד בדרך כלל, פה אני לא מרגיש שום כאב, כמו שאתה
מרגיש אי שם בחוץ.
אתה צריך להמשיך ולחיות את חייך, תפסיק לבכות כמו איזה ילד,
אני רואה אותך, אל תחשוב שלא.
אני שומע את מה שההורים שלי אומרים עליך וזה כואב לי, אני לא
מבין למה אתה לא אומר להם את האמת על מה שקרה באותו ערב.
תמיד הייתי צודק, תמיד היה לי ביטחון, לא היתה לי בעיה לקחת
סיכון.
הבעיה היא שלקחתי סיכון אחד יותר מידי... ועכשיו אני פה ואתה
שם.
אולי אם רק לא היית מקשיב לי הפעם... בעצם, אתה תמיד מקשיב
לי.
אתה תמיד סומך עלי שאני יודע מה אני עושה, אני מצטער שאכזבתי
אותך, אני מצטער שהשארתי אותך לבד.
לאן אתה הולך, יש לי עוד הרבה דברים לספר לך, אל תחשוב שאני לא
מקשיב לך... להת'.