'דה ז'ה וו'
זמן, אין לי אמון בך.
כששמעתי את פעימות העולם בלב אמי
לא הכרתי בך...
והיום פקחתי את שתי עיניי וכל מה שמתגלה
הן מראות ילדות.
והרי לא הפניתי ראשי לאחור?
והריני יודע כי הן חמקו ממני לבלי שוב.
איכה נהייתי אשת לוט?
סדום ועמורה: השער לזיקנה.
שמשון
גם עם גמדי רוע
מקרטעים בריקוד זדוני סביבך
ודוקרים בך במחטי הספק.
אפל מעליך, ולו פעם אחת,
ברגע של עיוורון מקולל ומבורך כאחד,
את קירות השקר -
חיים יפים
איך מנציחים רגע יפה כל כך במילים?
שלוש וחמש דקות בלילה. 24 בינואר. איני ישן. מדליק ת'מנורה
למראשותי.
קורא בספר שיריו של תמיר גרינברג.
שמות מילדותי, ראשל, ג'ני. מאריוס וליאונורה, מרפרפים בתודעה
כמו פרפרים סביב האור. ואישתי פוקחת עיניה היפות וממלמלת:
'אינך ישן? יש לך יום עמוס מחר'
וזה כבר היום, היום העמוס. אשר מתחיל כאן במיטה בדפי שיר.
אני עוטף את כף ידה החמה בכף ידי. ויודע אהבה. בידי השנייה
תמיר גרינברג,
כלומר, שיריו, ( 'דיוקן עצמי עם קוואנט וחתול מת'. )
ואני קורא את מה שאביו אמר לו: 'אל תאהב אישה, אהוב את האמנות'
ואיני מסכים אתו. בלילה הזה, נרגש וחי, אני מפריד ידי מכף ידה
החמה
של אשתי כדי להפוך דף בספר השירים הניפלא.
םםם
יום אחד התעוררתי מרושש
מכל התירוצים שדחפתי לקפלי מוחי
בכל שנותי המגומגמות.
'חיוך רע' קיבל את חששותי כמכר
שלא ביקשתי נוכחותו.
הפכתי בי והפכתי עד שמצאתי בכיס אחורי
פירורים מסעודת אהבה גדולה.
ו'חיוך רע' אמר אז, ולוואי ולא היית מוצא.
מה טעם במאובנים אלה כשפיך יבש
ושינייך נשרו מזמן?
הכנסתים למו פי כילד מוצץ חלוקי אבן
טועם מים שאינם. |
