אורי קם ביום שבת בבוקר. בימי שבת הוא בדרך כלל מתעורר
בצהריים, אבל היה איזה שכן שהחליט לקדוח לו מעל הראש דווקא
ביום שבת בעשר וחצי בבוקר ולהעיר אותו אחרי לילה שלם שלא ישן
ורק חשב על האובר בבנק ומאיפה לעזאזל הוא ישיג עשרים ושמונה
אלף ושלוש מאות חמישים ושניים ש"ח כדי לכסות אותו.לא עניין
אותו איך הוא הגיע לסכום, או ליתר דיוק לחוסר סכום הזה, עניין
אותו רק איך הוא מתכוון לכסות אותו.עם אמא הוא לא דיבר כבר
קרוב לעשר שנים, בעצם מאז שהיא העיפה אותו מהבית ביום בו
השתחרר מהצבא. זה היה כסאח רציני ביניהם, כך הבנתי ממנו.אורי
היה גר בדלת מולי ברחוב פלורנטין שנמצא, נו טוב, בפלורנטין.
הוא היה הבנאדם שהחליף הכי הרבה עבודות בחיים שלו שאי פעם
הכרתי. הוא החליף אולי יותר מארבעים עבודות מאז שהשתחרר מהצבא.
זה לא שהוא לא ידע להתמיד, להיפך, הוא חיפש בנרות משרה שיוכל
להחזיק בה באופן קבוע, רק שדבר אחד קטן וחשוב היה חסר לו
בחיים: מזל. מרכיב קטן בנוסחת ההצלחה של כל יונק עלי אדמות,
החל מעכבר וכלה בקוף מודרני, שאם אין לך אותו, לא חשוב כמה
שהכל ידפוק כמו שעון, לשעון תמיד תהיה חסרה הסוללה. זה לא אומר
שהשעון לא טוב, השעון יכול להיות מצוין, אבל בלי סוללה השעון
פשוט לא יעבוד. ככה זה. והשעון של אורי, איך לומר, לא עבד כבר
שנים, וגם הקוקיה שהיתה בו יצאה לפנסיה ולא היה מי שיצפצף לו
איזה "קוקו" באוזן הימנית (בשמאלית לא שמע לאחר שלאחד מהיחידה
שלו בתותחנים "התפלק" כדור ואורי ב מ ק ר ה  היה ניצב אותו רגע
מימין לתותח ושמיעתו נפגמה למן אותו רגע ואילך-מיותר לציין
שהצבא בקושי הכיר בו כנכה, וחוץ מהטבות בענייני רכב שממילא לא
היה לו לא ראה מזה גרוש). אורי סולק מכל העבודות בהן עבד, לא
משום שלא היה עובד טוב, אלא פשוט משום שכל פעם שהרגיש שהוא אכן
עומד לעבור את מחסום החודש שהוא מחזיק במשרה מסוימת, קרה משהו
ואילצו אותו להתפטר בדרך זו או אחרת.כך, לפחות, סיפר לי. כשהיה
שליח על טוסטוס קרה שבשבוע אחד נהרגו בתאונות דרכים מצערות
וטיפשיות שני שליחים מאותו משרד והמנהל, שלא היה לו כל ביטוח,
מסתבר, פשט את הרגל והיה צריך לפשוט גם את העור כדי לשלם
פיצויים שלא הועילו למשפחות העובדים-לשעבר שלו.  בעבודה אחרת
בה עבד, חנות ירקות שכונתית בראשל"צ, תפסו אותו "מפלח" תפוז
באמצע העבודה, דבר שהיו עושים כל אחד ואחד מהעובדים שם, והוא
פוטר בו במקום. בהזדמנות אחרת תפסו אותו שוכב עם פילגשו של
הבוס שלו במשרד עורכי דין זעיר בו עבד כמזכירה. כשעבד בתור
יחצן של מועדון חשפנות ברמת גן רדפו אחריו בעלי המקום לאחר
שגונבה שמועת שקר לאוזניהם שהוא מוכר סמים לקטינים בשטח
המועדון, ולקחו לו שמונה חודשים להוכיח שזה לא הוא, שזה בעצם
הברמן שכולם החזיקו ממנו, שמונה חודשים בהם היה ישן עם שכפ"ץ
וסכין קומנדו מתחת לכרית ומנעולים בכל דלת אפשרית, וזאת לאחר
שפנה למשטרה שהיתה בטוחה שהוא עובד עליהם ומנסה לעשות איזושהי
פעולת טיוח של המעשים שלו, דבר שגרם לו להכנס ולצאת ממעצר
לפחות פעם בשבוע, עד שלבסוף הוכחה חפותו והפסיקו להציק לו,
ואפילו לסליחה הכי מינימלית מצד המשטרה ובעלי המועדון לא זכה.
זה לא שהוא היה טיפש, הוא היה פשוט חסר מזל. אם היו אי אלו
אנשים בסביבתו שהיו עושים את אותם המעשים שעשה הוא ולא נתפסו
מעולם, אורי תמיד נתפס עוד לפני שהיה חושב לעשות דבר מה.
אורי שם פעמיו לעבר המטבחון המוזנח בדירתו.מאחר ולא מצא שום
דבר אכיל נטל לעצמו שני אפרוחים-בפוטנציה אותם נוהגים לכנות
"ביצים" והרס את הסיכוי האחרון שלהם להקבר בכבוד בזבל בכך ששחט
אותם אל תוך מחבת רותחת עם שומני פרה אותם נוהגים לכנות "חמאה"
שקיפצו להם בפנים. הטלפון צילצל. החביתה כמעט שהיתה מוכנה
ואורי החליט לא לענות לטלפון.אחרי כחמישה עשר צילצולים הוא חשב
לעצמו שאולי זה משהו דחוף בקשר לאיזו עבודה או משהו ורץ
לטלפון. שניה לפני שהגיע נפסקו הצלצולים אך הוא בכל זאת הרים
את הטלפון. צליל חדגוני ענה לו מהאפרכסת לאמור: "טווווו". הוא
ניסה לאתר את המספר על ידי כוכבית ארבעים ושתיים אך ללא הצלחה.
הוא החליט לחזור למטבח ולהוריד את הביצים מהאש, אך ברגע שנכנס
למטבחון הטלפון צלצל שוב. אורי טס חזרה לסלון והרים את
השפופרת. קול נשי מבוגר וסדוק ענה לו מהעבר השני לאמור:
- יעקב?
- עדיין לא.
- לא יעקב?
- לא.
- יעקב נמצא?
- גברת, אין כאן יעקב.
- זה 5176295 ?
- כן,אבל אין כאן שום יעקב.
- אתה בטוח?
- בטוח במאה אחוז גברת.שיהיה לך שבת שלום.
- אין יעקב?
- גברת, אמרתי לך, אין לא היה ולא יהיה יעקב! יעקב מת!
- מ...מ...מת? מתי? למה לא סיפרו לי? אני אמא שלו!
- גברת,יעקב לא מת, פשוט אין פה יעקב! שלום!
והוא ניתק. בעודו מנסה להתעשת מהעצבים הנוספים שנחתו עליו בשבת
בבוקר, נזכר שהשאיר שני אפרוחים על הגז ורץ מיד חזרה
למטבחונצ'יק. הוא ניגש למחבת וראה שמהאפרוחים נשאר רק פחם ואין
שום סיכוי שבעולם שהוא ישבע מביצים מפוחמות. אלו היו שתי
הביצים האחרונות שלו. "כוס אמק..." סינן מבין שפתיו, כיבה את
הגז ושם את המחבת בכיור מתחת לזרם מים קרים. "כוס אמ אמק..."
התעקש שנית וקילל את האשה שהרסה לו את ארוחת הבוקר ואיחל  מוות
מהיר לה וליעקב שלה. בדיעבד חשב שזה היה טיפשי לחלוטין לחשוב
שמישהו מתקשר אליו בקשר לעבודה בשבת בבוקר וקילל את עצמו על
פיזור הנפש.
אחר כך יצא לרחוב. ראיתי מהחלון. מבלי משים חצה את הכביש
שבשעות כאלו לא היה סיכוי שתעבור שם איזושהי מכונית, וכצפוי,
לא סתם עברה שם מכונית, עבר שם בעל ב.מ.וו 720 שטס לו בשמונים
קמ"ש לעברו של אורי שמפאת המחשבות שלא הפסיקו לקדוח לו באר נפט
בתוך המוח לא שם לב כלל וכלל למטוס הקרקעי שגמר אומר לגמור לו
את הצורה אחת ולתמיד. אבל הוא לא היה עד כדי כך בר מזל.  אני
מניח שאפילו אם הבנאדם הזה היה מנסה להתאבד זה לא היה מצליח
לו. המכונית שיפשפה את אחוריו בדיוק לפני שסיים את חציית הכביש
והנהג עצר בחריקה מטורפת כעשרים מטרים ממקום האירוע. המכונית
לא היתה יציבה ביותר ואחד הפלסטיקים שאמורים להגן על הפנס הלך
לעולמו בקול נפץ קל ולקח איתו גם את בן חסותו הפנס. אורי הביט
משתומם ולא ידע אם לצחוק בגלל המזל שהיה לו שהמכונית לא פגעה
בו או לבכות מכך שאפילו טייס-ב.מ.וו לא הצליח לגאול אותו
מייסוריו. איך שלא יהיה, נהג הב.מ.וו גלש עם מכוניתו אל עבר
המדרכה, עלה עליה, יצא את מכוניתו והביט בפנס-לשעבר שלו. רשפי
אש ניתזו מעיניו ופגעו הישר ב, איך לא, אורי. אורי חשב לעצמו,
הנה הבנאדם שאני הולך לפוצץ לו את הצורה עד שאשתו לא תזהה אותו
ותוך כך להפטר מכל הצרות שלי ואולי אף להדביק אותן בו. בעוד
רצות במוחו מחשבות אלו ואחרות בעניין הנדסת העצמות השבורות
בגופו של הבבון שמתקרב אליו בצעדי ענק, אורי ראה את גלקסיית
השמש מסתובבת סביבו ואת כל שמורת התוכים שבצפון אוסטרליה חגה
סביב לראשו ומצייצת עוגה עוגה במונוטוניות מטרידה. לפני שהספיק
בכלל לחשוב על תגובה מצא עצמו על הרצפה מתבוסס בבליל של דם קיא
וכתרים שבורים. שיניים לא היו לו הרבה, אבל רופאי שיניים תאבי
בצע דאגו להמליך מחצית פיו בכתרי חרסינה ואמייל שהגדילו בצורה
משמעותית את האובר בבנק, שבמקרה של אורי, כאמור, חשבון עובר
ושב היה עובר ולא שב, או פשוט עובר לשווא.
כשהתחיל לעכל את הטראומה הנוראית שעברה עליו  חטף עוד בעיטה,
הפעם ישירות לטחול, מה שגרם לעוד נוזל סגול-אדום להמלט מפיו אל
הבליל המטורף שכמעט ושכנע את הבבון לסגת, אך לא כל עוד הבנזונה
ששבר לו בעקיפין את הפנס שיעלה לו כמה מאות שקלים לתקן אותו
מראה סימני חיים. בחצי עין ושלושת רבעי חיוך של יאוש תהומי
ומבע של אחד שאין לו מה להפסיד בחיים אורי פגש בעיניו של הבבון
שנבהל רק מהמבט הזה, ואנוכי, מהקומה השלישית של בניין המגורים
כיסיתי את עיני פן יפגע המבט המקלל גם בי. הבבון נכנס חזרה
לב.מ.וו לא לפני שבדק שוב את הפנס ושיחרר עוד צרור של קללות
בערבית מדוברת לעצמו.
שני ילדים ששיחקו במקום התקרבו אל אורי, וככל הנראה גם בהם פגש
המבט החולני שלו, זאת ניתן לומר בוודאות לאחר שהם נמלטו משם
בצרחות מבלי להביט לאחור. תהיתי אם כדאי להיות שכן טוב וחבר
בפוטנציה ולגשת לעזור לו, רעיון שפסלתי על הסף והסיבות ברורות
מאליהן. התרוצצתי אנה ואנה במעוני הדל והגעתי למסקנה שלא מספיק
שאני מציצן אני גם מניאק לא קטן.  נטלתי מעט תחבושות שהיו לי
בארון התרופות, קצת אלכוהול ובקבוק וודקה וירדתי למטה. אורי
כבר לא היה שם, הבטתי באמבט האיום שהתאדה לו קרוב לשפת הכביש,
הרמתי את מבטי וקלטתי את אורי צולע לו בפינת הרחוב, ממש מאיית
שניה לפני שנעלם מעבר לפינה. שמתי פעמיי אל אותה פינה, הדבקתי
אותו ונגעתי בכתפו. אורי הסתובב בבהלה וכמעט שהוריד לי את הראש
עם ידו הימנית שהתעופפה אינסטינקטיבית מעבר לכתפו.
- אה, זה אתה- סינן בקול סדוק מבעד לשפתיו הנפוחות.
- אתה בסדר? שאלתי בנימוס.
- מה נראה לך?
- שלא.
- יפה.
- הבאתי קצת תחבושות אם אתה צריך-
- תעשה לי טובה, אחי, קח את התחבושות שלך ועוף לי מהעיניים,
אני לא צריך שום עזרה...
- אבל אורי-
- שמעת מה אמרתי?
רחמי נכמרו עליו, והבנתי שהוא מנסה לסלק אותי שלא אהיה נוכח
בשעת בושתו.
- אורי אם אתה צריך משהו-
הוא סב על עקביו והביט בי. חשבתי שאני עומד להתפגר. עתה,
בהיותי כה קרוב אליו, כמעט שבכיתי בראותי את פניו המדממות
והנפוחות, אך מבטו היה כשל אחד שעומד לרצוח מישהו, ומאוד מאוד
לא רציתי להיות אני הקרבן. הנחתי לו ללכת, אך לא נטשתי אותו
במבטי.
אורי נעלם בפינת רחוב נוספת, ואני החלטתי לעקוב אחריו, שלא
יעשה מעשה מטורף או ימות חלילה באמצע הרחוב ואני אחיה כל שארית
ימי בהרגשה שידעתי שמשהו נורא עומד לקרות לו ואני לא הייתי שם
בשבילו. זה לא שהיינו כל כך קרובים, אי אפשר לומר אפילו שהיינו
חברים, אבל הרגשתי מין מחוייבות כזאת ,של אדם לאדם , נו, אתם
יודעים. אורי נכנס לאחד מחדרי הזבל שהיו ברחוב. חיכיתי מעבר
לפינה. אחרי כמה דקות הוא יצא משם, מנגב את פניו בחולצתו שהיתה
ספוגה בדם, שלפחות מהפנים שלו הפסיק לזלוג. לתומי חשבתי שהוא
יחזור לביתו, אך לא, הוא המשיך לדדות לכיוון רחוב הרצל. תוך
כדי צליעה מתונה עיווה כל מיני תנועות משונות בידיו, שרק כחצי
שעה אחר כך הבנתי את פשרן. הוא אסף כל מיני חפצים משונים
מהרחוב, נפנף בהם וזרק אותם חזרה. פרט לכמה נרקומנים פה ושם לא
היו הרבה נפשות חיות ברחוב הרצל אותה שעה. אני שמרתי על מרחק
של כחמישים מטרים מאחריו, מעין מלאך שומר מרחוק, מלאך שבדיעבד
נכשל בתפקידו.
לפני שהגיע לסוף הרחוב אשה מבוגרת כבת שבעים או אפילו יותר
התקדמה לעברו ותיק בידה. אורי נעמד מולה והכניס את ידו מתחת
לחולצה שלו, וידו בתנועת אקדח. את המאורעות שקרו באותה שנייה
לא אשכח עד סוף ימי. התחבאתי מאחרי לוח מודעות עגול, הדבר
הראשון שקלטו עיני שיכל לשמש לי מקום מסתור פוטנציאלי. בכל
זאת, הוצאתי את ראשי אל "שטח האש" וכה ראיתי:
אורי עם ידו האקדוחית מאיים על הישישה האומללה, הישישה נוטשת
את התיק ואוחזת בחזה בחזקה, כמעט מתמוטטת. אורי מוציא את היד
מתחת לחולצתו ומנסה לאחוז בה. משעולה בידו לעשות כן, הישישה
מוטלת בזרועותיו ללא רוח חיים. אורי מנסה להנשים אותה, זועק
לעזרה, ממרר בבכי, ובדיוק בשנייה שעמדתי לגשת לעזור לו ניידת
משטרה שכנראה סתם עברה בסביבה עוצרת את הניידת בחריקה, שוטר
יוצא מתוך הניידת ושם שתיים מאצבעותיו על צווארה. אורי עומד
המום ובוכה לידם, מבלי לזוז כמעט, השוטר מסב את מבטו שננעץ
בעיניו של אורי, אורי נופל על ברכיו בזעקות, השוטר אוזק את
ידיו ואורי מובל לתוך הניידת. שוטר אחר מזמין אמבולנס ועובר
אורח מתקרב לניידת וטוען ככל הנראה שהוא ראה הכל והוא מוכן
להעיד. הניידת מתרחקת בקול סירנה מפחיד, אני מניח את השקית עם
התחבושות האלכוהול והוודקה על הרצפה ומתמוטט לי מאחרי עמוד
המודעות העגול, ודמעות זולגות אט אט מעיני. כמה דקות לאחר מכן
מכונית גולף חדישה עם גג נפתח עוצרת לידי ומתוכה מזנקת הנערה
הכי יפה שראיתי בחיי ושואלת אם אני בסדר. הבטתי בעיניה, סיפרתי
לה הכל, שנה מאוחר יותר התחתנו, אבל זה כבר סיפור אחר...