אני זוכרת את זה כאילו שזה היה אתמול.

בכל יום רביעי אני ואמא שלי היינו הולכות לחנות הצעצועים החדשה
של סבא. כל יום רביעי אמא שלי הייתה קונה לי צעצוע חדש.
בפתיחה של החנות כל הילדים שבכיתה שלי באו לקבל צעצוע במתנה.
סבא שלי נתן לי את הצעצוע הכי מיוחד בחנות.
זה היה מן מטוס כזה, מפלסטיק. המטוס נראה ממש אמיתי, כאילו שאם
היה אפשר להגדילו אז הייתי יכולה להיכנס אליו ולהמריא לשמיים.
בחזית המטוס היה מצוייר טייס, שהיה נראה בדיוק כמו אח שלי,
שנהרג בתאונת דרכים בשנה שעברה. חשבתי לעצמי, שאם אח שלי היה
טייס ולא נהג על אופנוע, לא היה קורה לו שום דבר. וקיללתי את
הרגע בו הוא קיבל רישיון על האופנוע.
אני זוכרת איך הייתי משחקת עם אח שלי והמטוס. אח שלי היה מטיס
את המטוס באוויר, ואני הייתי מנסה לתפוס אותו. היינו רצים
בבית, בלי הפסקה, ואמא שלי היתה צועקת עלינו כל פעם מחדש כדי
שנפסיק, כי מישהו יכול ליפול. אבל אף פעם לא הקשבנו לה, אח שלי
היה אומר לי שהיא מדברת שטויות.
ככה, בכל יום, היינו משחקים עם המטוס שלי. תמיד כשבאו אורחים
אלינו הביתה, הייתי מחביאה את המטוס, כי פחדתי שהם יגנבו לי
אותו או ירצו לשחק איתו, ואז הוא ישבר. הייתי מחביאה אותו בחדר
של אח שלי, מתחת למיטה. שם אף אחד אף פעם לא מצא אותו.
היה איזה שבוע, שהמנקה של הבית באה לנקות את הבית, ומצאה את
המטוס מתחת למיטה של אח שלי. מזל שהייתי בבית, ואמרתי לה שלא
תיגע בזה, כי הוא שלי ואסור לה לגעת בדברים שלי.
כשאח שלי חזר הביתה, ביקשתי ממנו להחליף את מקום המחבוא של
המטוס שלי, כי אני מפחדת שהמנקה תשבור לי אותו. אח שלי אמר שלא
נחביא את המטוס, אלא נשים אותו על השולחן בחדר שלי, ככה שכולם
יוכלו להסתכל עליו, אבל אף אחד לא ייגע בו. הסכמתי, והלכנו
לחדר שלי לשים את המטוס על השולחן. ביקשתי מאח שלי שיצלם אותי
עם המטוס, כדי שיהיה לי מזכרת עם הצעצוע שאני הכי אוהבת
בעולם.

עכשיו, כשכבר עברו שלוש שנים מאז שקיבלתי את המטוס, ולאחר שאח
שלי כבר מת.
אני רוצה לקחת את המטוס, ולהגדיל אותו.
אבל רק כדי שאוכל להמריא לשמיים, ולהיות עם אח שלי.