"אני הולך..."
זה שוב קורה... מין בועה של אפאטיות מצטיירת סביבי, אבל זה לא
יעזור הוא הולך, מה עשיתי לא בסדר? מה הייתי לא במקום?
מנסה לצעוק, אבל למה, בוכה ובוכה ויודעת ששוב הוא לא ישמע,
טיפשונת קטנה מה עשית לעצמך?!
שוב אותו סיפור מוכר, אותם הפרקים רק עם דמויות אחרות... ורק
אני, היחידה שתמיד נשארת...

תפסיקי, תמשיכי, תחיי, תרקדי, תשימי זין, ותזדייני,
מילים כ"כ מוכרות, שלא יעבדו עליי בסופו של דבר.
הם יישכחו, ומה שישאר זה אותו רצון עז להיות נאהבת ולאהוב...
אני מלנכולית, אני יודעת אין צורך להזכיר! אבל אני גם יודעת
לאהוב,
וברגע זה ממש אני לא רוצה לאהוב, אני רוצה לשנוא,
איך אתה מעז ללכת ממני?
ושוב רגשי נחיתות... ושוב לא לישון בלילה... ושוב לנסות להיות
חזקה...
ושוב דמעות...

כמה עצב בכמה שורות אה? אני נורא מצטערת... לא כדאי לכם לדעת
מה יש הלאה...

"איך ילדה כמוך יכולה לבכות?" הם שואלים, " את בובה, אין לך מה
לבכות את עוד תיראי, עוד תיראי..."
מה אני אראה? 20 שנה אתה אומרים לי את זה, ועדיין אני לא רואה
כלום חוץ מ-Another failed romance...
יש לי המון דברים לעשות, יש לי חיים, אבל אין לי אהבה, יודעת
תהיה... בינתיים אני תקועה עם רגעי אושר שמדי פעם מופיעים להם
והולכים כמו שבאו... ואולי אלה החיים?

בינתיים אני מטיילת לי לבד ברחוב, אביב גפן מנגן ברקע בוכה יחד
איתו...
אפילו הוא מאושר עכשיו, חושבת: אז אולי יש לי תקווה?
מישהו עובר על ידי מסתכל ומסיט מיד את מבטו, צודק, מה הוא צריך
להתעסק עם ילדה שבוכה. עוד אחת שבורה...

מסתובבת סביב עצמי, מתבוננת בפרחים היפיפיים האלו, מריחה,
מריחה את הסוף... מוזר, אולי גם את ההתחלה.
נותנת לסתם מישהו לגעת בי, להנות מהרכות מהתמימות, הוא אומר:
"את פרח" נזכרת בפרחים... ויודעת שהוא טועה...
אבל נותנת לעצמי להנות מההרגשה של להיות פרח לכמה דקות, מותר
נכון? מסווה עצמי בצבעוני ונהיית פרח...

חוזרת לי הביתה, מאוד גלויה הכי גלויה שאפשר
זהו הפרח נסגר, הפרח חזר להיות לבן אפרורי וגשום...
שוכבת על המיטה
עוצמת עיניים
ובתוך ראשי מהדהדות אותן מילים:
"אני הולך"