"את אוהבת אותי?"
"כן", שיקרתי. החזקתי את הראש שלך בשתי ידיי והבטתי לתוך
עינייך.
מבט ארוך, ממושך, לא הסרתי ממך את העיניים. אמרתי את המילים
בקול הכי רציני וכנה שהצלחתי לגייס לעצמי. "אני אוהבת אותך"
חזרתי שוב בהדגשה. אולי אם אתה תאמין, אני אאמין.
שיקרתי. פעם שמתי לב כשזה קרה. פעם השתדלתי להזכר במילים
המדויקות שיצאו מפי, רק במקרה שיום אחד מישהו אלמוני עם חליפה
אפורה יושיב אותי ויחקור אותי על כל שקר שנפלט מתוכי מאז
שהתחלתי. לשקר כלומר.
חשבתי שאהיה חכמה ומוכנה אליו כשיבוא. אבל בכנות? מי זוכר
כבר?
אני באמת אוהבת פאי פטל? אני באמת נהנית מסרטים של פון טרייר?
איבדתי את הבתולין בגיל 17? בגדתי בו במכונית הזו, או שהיינו
בהפסקה כפי שהזכרתי לעצמי פעם אחר פעם?

אני עומדת מול המראה, אחרי ששיקרתי לך ומנסה להבחין במשהו.
דפיקות לב מואצות, זיעה קרה שמטפטפת בעורפי, אני זוכרת כשלשקר
היה כל כך כיף.

אני אפילו זוכרת שקר ספציפי, ראשוני ומתקתק. עמדתי מול נער
מתבגר ומשועמם באחד המתקנים הצבעוניים בלונה פארק, הייתי בת 8
ושיקרתי באומרי שאני בת 10. כשנסעתי במתקן הרגשתי חצי
מההתרגשות שהרגשתי כשעמדתי שם מולו, כמעט רועדת מחשש שיתפוס
אותי.
למה אתה לא תופס אותי?
איך אדע מה בי שקר ומה אמת?
אני פוחדת.

ועכשיו?