הוא יושב-שוכב על האדמה הקרה. כבר לא אכפת לו כמה היא מלוכלכת
וכמה היא תלכלך אותו. חשוב לו רק השקט, השקט השורר סביבו
ברגעים אלו ממש.כפות ידיו המשולבות מאחורי ראשו מונחות על סלע
ורגליו זרוקות לפנים. האדמה הקרה מקררת אותו, מרגיעה אותו
מתלאות היום. כך לאט לאט הוא שוקע.
מחשבותיו, שכל היום נעו בין כל מה שקורה סביבו: בבית, בצבא עם
החברה, החברים ואפילו החיילים שלו. הריבים עם כולם שלא באמת
היו ריבים (הוא תמיד היה זה שנכנע ראשון, זה שויתר ראשון)
והתחושות שפוקדות אותו. המחשבות האלו מאטות את קצב ריצתן, קצת
מעופן וכך הוא מתחיל לפרום את קשרי מחשבותיו.
לאט לאט, מחשבה אחרי מחשבה, בעיה אחרי בעיה. לכל חוט כזה הוא
יכול סוף סוף לתת את מלוא תשומת הלב.

אני נמצא כל כך רחוק ממנו. לעתים נדמה שאני הוא זה שמכיר אותו
הכי טוב. הרי כל יום הוא שוכב ככה, שוקע במחשבותיו, וכל יום
אני צופה בו, שוקע בו.
אבל יחד עם זאת אני גם הדבר שנמצא הכי רחוק ממנו...
כבר למדתי להכיר את הבעות פניו. דרכן ודרך עיניו למדתי לקרוא
את מחשבותיו. כך אדע תמיד לזהות מתי הוא חושב על הריב האחרון
עם החבר הכי טוב שלו וכמה התאכזב ממנו. יודע אני מתי הוא מהרהר
על יחסיו עם חייליו ועל עונשים שעליו לתת להם בחוסר לרצון.
יודע אני כבר הכל עליו. הרי מאז יומו הראשון אני איתו, אני
שלו.

הוא שינה תנוחה וכאילו הקיץ מחלום. כעת ידו הימנית מתחת לראשו
וידו השמאלית משוטטת בשמי הליל מציירת צורות באויר. עיניו
עוקבות אחרי ידו ושפתיו ממלמלות דברים לא מובנים, לא מובנים
לאיש מלבדי. כך מחשבותיו נודדות בעקבות אצבעו המשוטטת באויר.
נודדות הרחק הרחק ככל שהוא רק מעז.

לעיתים נדמה היה לי שעיניו קלטו אותי. אצבעו נעצרה באמצע
תנועתה ושפתיו נדמו באמצע מילה. אך מיד המשיך כאילו כלום לא
קרה. קשה לי להבין כיצד יכול להיות שעיניו, עיניו שלא מפספסות
דבר, כיצד הן עוד לא ראו אותי. אני ממשיך  ובוהה בו בין
מיליארדים אחרים כמוני, אני היחידי שרואה אותו. היחידי שמבין
אותו כך... ואני כולי שלו.

הוא אפילו לא יודע שאני שם, שאני צופה בו כל ליל עד שמגרשים
אותי. הוא לא יודע וגם לא יידע שאני הוא השומר שלו, שאני שם
בשבילו...
הכוכב שלו...
אבל אולי בעצם הוא כן יודע?!

נכתב בלילה בין שישי לשבת  בשעה אחת וחצי בלילה.
הטקסט התחיל בתור משפט שניקר לי בראש במשך כמה ימים, ובהתחלה
התעלמתי ממנו. אחרי שראיתי שהוא לא עוזב אותי ומונע ממני לישון
בלילה לקחתי דף, הנחתי עליו את העט, ורשמתי את המשפט... העט לא
ירד מן הדף ומה שנוצר זה מה שקראתם לפניכם...