הבוקר קמתי מוקדם מן הרגיל, לאחר ליל שימורים בו טרפו ליליות
את שנתי מבלי רחם. בימים האחרונים נדמה לי שיש משהו באוויר
שמקדירני קמעה ומנביט בי תחושה של ליאות.
אולי זו צינת הבוקר ההולכת ונמוגה כשהאביב בפתח וניחוחות של
פריחה מבצבצים מכל עבר.
לאור זאת הייתי אמור לחוש דווקא תחושה ענוגה של חיוניות,
רעננות והתחדשות, אך במקום זאת אני בוחר משום מה להתרפק במין
ערגה מדאיבה על זיכרונות שתי אהבות קודמות ועוקבות שהגיעו לשיא
פריחתן בדיוק בעונה זו של השנה, וכבו כל אחת בעיתה.
את כנראה מבלה ונהנית לך בשעה זו אי שם עם גילעד.
אולי צוחקת. אולי בוכה.
אולי מלוטפת. אולי חבוקה.
ואני,
איני שוקע כלל באשליה שאקבל ממך עוד הערב מייל שיאשר את קיומי.