זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהם שכבו. זאת לא הייתה הפעם
הראשונה
שהיא אמרה לו שהיא אוהבת אותו, ושהיא תאהב אותו תמיד.
וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא המשיך את המשפט שלה, ואמר:
"תמיד. גם אני".
אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא שיעממה אותו.
ההרגשה הגיעה.
בגלים קטנים, ניחוח של שקר שנודף ממה שהוא אמר לה, באותו טון
ובאותו מבט כמו תמיד, מופתע כמה קל לזייף את זה.
פתאום הוא הרגיש לא נוח להיות בתוכה, מרגיש כאילו בפעם האלף
היא צועקת, וזזה כמו שהיא זזה תמיד.
הוא הרגיש לאט לאט איך הנוכחות שלה מצחיקה אותו ומעיקה עליו
באותו זמן.
הדבר האחרון שהוא היה צריך לשמוע זה שזה היה טוב. הוא רצה
שהיא
תצרח עליו, שתגיד לו שהוא מחורבן, שהוא ילד קטן ומפגר, שרק
רוצה להכאיב לה ולא יודע מה הוא רוצה מעצמו.
הוא רצה שהיא תרגיש מה שהוא מרגיש. שנמאס לה, שהיא לא רוצה
יותר. במקום זה הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, וכל מילה יצאה
בכזאת קלות, כאילו השקר הזה הוא הפתרון הטוב ביותר.
הוא ניסה להסתובב ולהירדם, כמו זכר טוב, אבל הפריעה לו
המחשבה,
שהיא לא יודעת על כל זה. הוא ידע שהיא הולכת לחבק את הגוף שלו
כל רגע, ונחרד מהמחשבה לבוא במגע עם גוף זר, רצה שיניחו לו
בשקט.
יותר מהכל, יותר מהמחשבה על לפגוע בה, הפריעה לו ההרגשה שהוא
לא כנה עם עצמו. לה לא היה אכפת לו לשקר, היא הרי רצתה לשמוע
את זה. אבל הוא שיקר לעצמו, והוא לא רצה שזה יקרה. הוא לא רצה
להתרגל לזה, לשקר. הוא לא ראה את עצמו ככה, והדימוי העצמי שלו
עמד להיפגע.
הוא החליט שהכנות היא המדיניות הטובה ביותר, ולמרות הקלישאה,
בשיחה בינו לבין עצמו זה נשמע טוב.
הוא הסתובב ופנה אליה, לוחש, בגלל החוזק של פעימות הלב שלו,
שהשאיר אותו קצת חסר נשימה.
הוא ניסה לומר לה שזה כבר לא זה. שהוא מרגיש אחר, שונה, ושזה
לא היא שאשמה, אלא הוא פשוט מתוסבך. אבל כל מה שיצא לו זה
"לילה טוב. אני אוהב אותך". |