המוח שלי נמס.
הפך לרסיסי יהלומים.
השכל שלי התמוסס,
כמו מלח במים פושרים.

השמש שקעה במזרח,
מן המערב זרחה במרומים.
הסיבה לכך היא שאני אוהב אותך,
מעבר לכך, אין לי מילים.

גבירת האגם תלתה כבר כביסה,
בגשם של שעת דמדומים.
אבל המוח שלי הפך לדייסה,
רואה לבבות אדומים.

ההיגיון שלי התמוטט וקרס,
כמו חומות יריחו.
הוא הפך לשבור, כואב ומובס -
כשאת חצית את דרכו.

רסיסי דמותך מציפים את עיניי,
נבלעים בתאים של מוחי.
את, הרודפת חלומותיי,
יודעת תמיד ללכוד את נפשי.

הבינה שלי הפכה לחמאה,
כשידך אחזה בידי.
האם תמצאי הסבר לתחושה,
שממסטלת אותי כשאת לידי?

גבירת האור והבוהק, שמעי את דבריי!
זו אמת ששבית את ליבי.
בחרוזים ומילים אבטא רגשותיי,
אולי תביני - אם תקראי.