עומד מעליי, מעל מטתי ומביט עליי. לא שמעתי דפיקות בדלת, ולא
שמעתי איך נכנס. בחור גבוה עם חיוך של מלאך. עברו כמה שניות עד
שהבנתי מה קורה. משכתי עליי את שמיכתי. מוקדם בבוקר נדמה לי.
עוד לא הספקתי להתעורר ולהתחיל להבין. מבט קצר בשעון שעל
השידה. רבע לחמש. הוא הקדים אפילו אותי. הייתי אמורה להתעורר
עוד רק רבע שעה מצרחותיו של השעון שלי. מעניין מה מביא אותו
לכאן, אליי, ודווקא בשעה שכזאת. שאלתי מה מעשיו כאן, אצלי. אמר
שזה סיפור ארוך. לבשתי חלוק ויצאנו למטבח.
דיברנו די הרבה, על כוס ועוד כוס של קפה. סיגריה נדלקת, סיגריה
נכבת. שעון מתקתק בקצב סדיר. אין לי מקצוע מוגדר. עוזרת לאנשים
כמה שיכולה. חוקרת דברים, ממציאה סיפורים. הרבה מעשים לי, אך
חיי עדיין משעממים. סיפר סיפור עצוב. סיפור עם הרבה פרטים.
נשמע כל כך מוכר. סיפור שנורא הזכיר לי משהו, מישהו. לאור השעה
המוקדמת לא הצלחתי להבין את מי בדיוק מזכיר לי סיפורו העגום.
סיפור די יפה, עם סוף די עצוב.
החתול שלי נכנס למטבח מתמתח ובוהה בי באופן מוזר. התעורר למשמע
קולות כנראה. מסכן מוקדם כל כך בשבילו עכשיו. האורח שלא הציג
את עצמו עדיין, חייך למראה החתול וליטף אותו קלות. לא היה נעים
לשאול, אני לא נוהגת להתפרץ לסיפורם של אנשים. הם באים
והולכים, אינני לוחצת. בית פתוח לכל. לא נוהגת לשאול שאלות,
לחקור. הם באים לשפוך את ליבם, ולפעמים לפנות לעזרה.
עצר מסיפורו והסתכל אל תוך עיניי. עיניים ירוקות גדולות
ונוצצות. לשבריר שנייה היה נראה שראיתי הבזק אדום בעיניו. לקח
שאיפה עמוקה מהסיגרייה שבידו ואמר בשקט, "אין לך שאלות אליי?"
הייתי מופתעת מעצם השאלה. בדרך כלל אני לא שואלת, לא חוקרת. רק
פותחת את דלתי בכדי שישפכו את ליבם.
"אילו שאלות צריכות להיות לי?"
"הסיפור לא מזכיר לך דבר?"
"האמת שכן, מזכיר לי מישהו קרוב, משהו רחוק... קצת קשה לי
להבין את מי בדיוק..."
"ולא תשאלי דבר?"
"אם אתה מתעקש... נתחיל בשאלה המתבקשת מי אדוני ולמה בא לבקר
בשעה כל כך מוקדמת?"
"אני שליח. השעה לא חשובה... הרי את תמיד תתפני, והיום אינך
עסוקה מדי."
"שליח? האם מכך עליי להבין שבאת לכאן כדי למסור לי דבר מה?"
"נכון מאוד."
הוא כנראה התעקש להוציא ממני שאלות בכוח ועל ידי כך גם לגרום
לי לחשוב על הסיפור שסיפר. סיפור שנשמע מוכר כל כך. סיפר על
בחורה עם חיים די עגומים. סיפור אהבה יפה שכזה, רצח בגלל
נסיבות מקלות, אם ניתן לקרוא לזה כך. ולאחר מכן בריחה, התחלת
סיפור חיים חדש, התחלה חדשה כביכול.
"את עדיין לא מבינה על מי אני מדבר? ומה בפי?"
"הסיפור מזכיר קצת, מישהי שהכרתי לפני זמן רב..."
"אל תשקרי לי, הרי אני יודע. הסיפור הוא סיפור שלך. ודבריי הם
ביחס אלייך."
מבטי ירד אל הרצפה. אבל אני לא יכולה, אין לי אם מי להשאיר את
החתול היפה שלי. אנשים רבים כל כך זקוקים לאוזן קשבת. אני לא
יכולה לקום יום אחד ולהיעלם.
"זמני הגיע לרצות את עונשי על מעשיי..."
"נכון מאוד, עלינו ללכת עוד מעט."
"ידעתי שזמני יגיע, אבל חשבתי שאולי אכפר על מעשיי, אולי עם
הזמן..."
ישבנו כך ודיברנו. לראונה היה מותר לי לשאול שאלות ולקבל עליהן
תשובה. לראשונה אני הייתי זו שדיברה, ומצידו השני של השולחן
ישב בנאדם שהבין אותי. אולם קצת קשה לקרוא לו בנאדם.
"הגיע הזמן..."
לקח את ידי ויצאנו מהדלת של חדרי, ליתר דיוק דרך הקיר לאורך
מסדרון ארוך ורחב, אל הלא נודע לי. בבוקר החתול שלי מצא את
גופתי הקרה במיטתי.