לא מזמן, בעברי הלא רחוק. בחור גבוה עם עיניים כחולות. אולי
לפעמים היה שם לב שאני בוהה בו באופן מופרז והיה מחזיר לי מבט.
בחור גבוה, עם חיוך של מלאך. העיניים שלו נצצו בשמש החמה
והמיגעת. החום ששיגע את כולנו. ניסיתי לשכוח, אבל לא רציתי
לשכוח אותו, בחור כל כך יפה. לא רציתי לשכוח את העיניים
הכחולות שלו. חיוך ענקי עם גומות קטנות, אבל בעיניים עצב.
ידעתי את סיפורו, אני עדיין זוכרת אותו.
עבר זמן לא רב, אבל עבר ונגמר. עברי הלא רחוק שחוזר אליי. הוא
הלך, ולא חזר. לא הכיר אותי, ובטח גם לא זכר. את הילדה שעמדה
ובהתה בו באופן מופרז כשהיה יוצא לשמש, מרים מבט. ניסיתי
לשכוח, זה זמן רב שלא ראיתי אותו. האדם היחיד שלא רציתי לשכוח.
האדם היחיד שרציתי להכיר. הכרתי את סיפורו היטב. אחותו הקטנה
ואמו התגוררו איתו בדירה קטנה. אביו נהרג בתאונת דרכים לפני
בערך כשבע שנים.
העבר הזה שרודף אותי, חוזר אליי לפעמים בסיוטים, אבל לרוב
בחלומות מתוקים. לא ראיתי אותו כבר מעל לשנה. שכחתי כמעט את
עיניו, איך נראה. ואתמול הלכתי לראיון עבודה. הביט בי ילד. ילד
קטן ורזה, עם חיוך שובה לב. בהה בי בצורה מופרזת אז הבטתי בו
בחזרה. ולמרבה הפתעתי ראיתי כתשובה זוג עיניים כחולות וגדולות
מחייכות אליי. כמו אותו זוג עיניים כחולות וצלולות...