כל יממה שעוברת ואת חסרה לי יותר, נחרטת לי בכל תא בגוף כמו
מספר שואה על זרוע.
אני זקוקה לך עכשיו, שתבואי במבט שברירי ותטפטפי בי קצת רגש.
את לא איתי, אני יודעת, ואף פעם לא באמת היית.
אבל תודה על הצלקות היפות שהותרת למזכרת...
כשהלכת, לקחת כמעט הכל איתך,
ואפילו זיכרון אחד שיהיה לי לנצור לא השארת.
רק צרור זיכרונות ששייך לאנשים חשובים אחרים.
ואני לעולם לא אראה את יופייך הטהור. רק בתמונות אכולות
שהצהיבו עם שנים אבודות.
לעולם גם לא אשמע את הקול הענוג שלך, "קול פעמונים", כמו שאימא
מגדירה באנחה מוחצת ורידים.
רק בקלטות וידאו מטושטשות שהותרת אחרייך.
וכאילו בכוונה, שנבכה כמו ילד קטן על אור שלעולם לא יוכל
להשיג.
הדם שלך זורם בדם שלי, וזה קצת משאיר אותי נושמת.
אני ממשיכה להיאחז בדימיונות שלא קיימים כלל, אך אמיתיים יותר
מכל דבר אחר כאן.
את יודעת, לפעמים אני חושבת מה היה יכול להיות אם היית,
ומידי פעם היינו יושבות מחובקות ושותקות.
תמיד רציתי שתסרקי לי את השיער
ואין יום שאני לא מביטה לשמיים.
מפחיד איך שלמרות שאת לא ממומשת בעולם שלי,
את בעצם מצליחה להוות את כולו.
טוב, תמיד דיברו על הקסם האישי הנדיר שלך.
וויתרת ושכחת ונכנעת והעדפת לחלוף ולישון ולברוח.
ולא חשבת כמה מסוכן להשאיר ילדה קטנה במקום מבולבל ואכזר שכזה?
אם רק היית מציעה לי, הייתי הולכת איתך בעיניים עצומות ולב
פועם.
אני יודעת שקשה להיצמד אל האדמה ולא להתנתק
ושאין פה דרכי חזרה...
אבל עצוב פה כלכך, ואני כועסת ולא יודעת על מי!
כנראה שזה לא על אלוהים,
כי אומרים שמלאכים הם העוזרים של אלוהים, כולם יודעים שמקומם
בשמיים...
וחבל שאת מלאך.
סוף הוא אף פעם לא רק סוף,
וכמה כולם אוהבים אותך כאן, אין לך מושג...
אני יודעת שיגיע רגע בו נחזיק אחת את השניה באצבעות,
נפצה את עצמנו על זמנים אכולי געגוע והפעם זה יהיה לנצח כל
הנצחים.
אבל עד אז
ההרהורים ממשיכים לקנן בי סדקים של ריק וחלל.
ואולי כבר הגיע הזמן
פלאשבקים, חיוכים, מילים, כאב, סינוור, בלונים, מצבות, ילדים,
אהבות, שירים, נדנדות, תמונות, עשן, הבזקים, אורות לבנים, בכי,
עיניים עצומות, קולות, צרחות, רוח, שחר, שקט.
חכי לי, אני באה...
אחותי שלי.
29.10.2002
אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר שקיים, ושלא קיים. |