אתה אידיוט, היא אמרה. נעלבתי. ואף על פי שלא ראיתי את עצמי
מעולם כאידיוט, עלו בי מחשבות שייתכן כי היא צודקת. אמנם לפניה
אף אדם לא הרהיב עוז לומר לי זאת בפנים, אבל זו אפשרות סבירה
שאין לפסול על הסף. וכדי להוסיף חטא על פשע, אמרה: "זו האמת".
בהחלט אפשרי כי כל אלו שהחמיאו לי על חכמתי או שהסתפקו במשפט
"אתה לא אידיוט" שיקרו, ורק היא הילד שצעק "המלך הוא אידיוט".

כמנהגם של הגאים בכנותם היא מעולם לא טרחה לנמק. האנשים הכנים
בוחרים בדרך כלל להציג את דבריהם כאקסיומות, ומושאי ההעלבה
לעולם לא יבקשו את הנימוק לטיפשותם, כיעורם, רשעותם, משום
שהנימוק מעליב יותר מהאקסיומה. האקסיומה בהחלט יכולה ליצור
הרהורים על משמעות האידיוטיזם. נימוק טוב לא יתיר לך ספק שאתה
אידיוט.

עוד היא הוסיפה: "האמת כואבת, אין מה לעשות". מובן שזהו משפט
שקרי, הרי לא כל אמת כואבת. למשל המשפטים: "יש לך עיניים
כחולות" או "סיימת תואר במחשבים בממוצע 97" יכולים להיות
אמיתות מאוד לא כואבות. ולעומת זאת אפשר לומר לאנורקסית השוקלת
40  קילו שהיא שמנה, והיא תיעלב עד עמקי נשמתה כי היא תפרש את
השקר כאמת. אמיתות משפטים היא עניין של לוגיקה. כאב הוא כבר
עניין של קונוטאציה בהקשר מסוים. גם אם נצא מתוך הנחה שהאמת
כואבת, מה בוער להם כל כך להכאיב? הרי גם בעיטה באשכים כואבת
ויכולה להיות משפילה לא פחות.  אבל הבחירה כאן היא בלומר אמת
כואבת, וזו אולי ההכאבה היחידה הנתפסת לעתים כחיובית, אף על פי
שהמוכאב לא הסכים לכך. למעשה, מדובר בהכאבה בחוסר הסכמה.

שאלה נוספת היא מה הפונקציה של הטחת האמת. ברור לכולם מדוע אמת
במקרים מסוימים מוסרית, וברור לכולם מה חומרתם של הסתרת מידע
או הטעיות, אך ברמה הבין-אישית, איזו תועלת יש לכך. למה לומר
אמת, כשאיש אינו מבקש בה, והתועלת שלה אינה נראית לעין? תשובה
שעלולה להופיע כאן "כדי לומר אמת". נוצרת כאן בעיה חמורה
וידועה של טשטוש ההבדלים בין האמצעי למטרה. אמירת אמת מעצם
היותה אמירה אינה יכולה להיות מטרה. תאמרו, המטרה היא מוסרית.
מבלי לדבר על הבעייתיות שבהגדרת המוסר, הרי ברי לכול שיש
התנגשות ערכים בין ערך האמת לערך "ואהבת לרעך כמוך". המשפט
הידוע "אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת" רק מנציח את הבעיה.
דובר המשפט כלול בקבוצת האנשים, ומן הסתם גם הוא לא אוהב לשמוע
את האמת.

לכן נראה שאנשים (מסוימים) בהחלט אוהבים לומר את האמת, אך לא
לשמוע אותה. הכנות, אם כן, היא חד-צדדית. היתרון שבה בהרבה
מקרים מצוי רק אצל הדובר, אך לא אצל השומע. מה שמוביל אותי
לשאלה, עד כמה האנשים ה"כנים" כנים, כשמדובר בכנות רפלקטיבית,
מעצמם אל עצמם. אנשים אלו יכולים להיות גם אנשים ביקורתיים
מאוד כלפי עצמם, אך זה אינו מעיד כלל על כנות עצמית. האם
הביקורת היא כנה? סביר מאוד בעיניי שגם במקרה הכנות, אנשים
מתאהבים בתדמית יותר ממהות הכנות בפועל. אנשים מודעים לכנות
כערך חיובי, לכן למשל תמצאו בכל מודעה שנייה באתרי ההיכרויות
את שם התואר "אמיתי" על נטיותיו ונרדפותיו, לא מעט יחד עם שם
התואר "רגיש" על נטיותיו. איש לא עצר לשאול כפארפרזה: "יותר
רגיש או יותר אמיתי?"

אני יכול לומר שהכנות כתדמית (איני יכול לדבר על כנות אחרת,
כיוון שהתדמית היא הצד הנראה לעין בניגוד למהות) היא בחירה
בתדמית הקלה, אדם מזהה את המציאות (כראות עיניו, אך זה עניין
לדיון אחר) ומתרגם אותה ללשון. אמנם דרושה תעוזה וחוצפה לעתים
קרובות מהאדם הכן לכאורה, אך אין כאן עניין של יצרנות בניגוד
לבעל הדמיון או לשקרן. השקרן המוצלח עושה פעולה הפוכה מהאדם
הכן, הוא לוקח את הלשון ומתרגם אותה למציאות. שקרים כאלו
מולידים מיתוסים, אמונות ואמנות. מה שמשותף לשקרים אלו שהם
מוסכמים. באמנות השקר ידוע כשקר הן לקהל והן ליוצר השקר, לכן
במקרה כזה השקר הוא חיצוני בלבד, אם כי הכוונות מבחינת העומק
יכולות להיות כנות ביותר.כלומר חשוב להבדיל בין אמירת האמת
לכוונות. המשפט "אתה אידיוט" יכול להיות אמיתי מאוד מבחינת
האמירה, אך הכוונות לאו דווקא. דווקא במקום הזה, בזמן הזה,
הבחירה לומר את המשפט האמיתי מכל המשפטים האמיתיים בזמן נתון
מעידה על כוונות לא כנות. כפי שנאמר למלך הכוזרים "כוונותיך
ראויות, מעשיך אינם ראויים" כך במקרה הכנות יש יותר מדי מקרים
שהמעשים ראויים אך הכוונות אינן ראויות.

לכן ראוי לחקור עד כמה שאנחנו משתמשים בשמות תואר משותפים כמו
כן, אמיתי, ישר, האם מדובר רק במובנם החיצוני של שמות תואר
אלו. לדעתי בלבד מה שמשותף לתדמית החיצונית של שמות התואר
האלו, הוא האומץ להגיד מה שאינו ראוי או אינו מקובל, בין אם זה
כלפי האדם אל עצמו ובין אם זה כלפי האדם אל זולתו. כשבחורה
בחברה שמרנית אומרת: "אני אוהבת סטוצים, כי אני מתה על זיונים"
המשפט בהחלט יכול להיות כן, אבל מדוע היא אמרה אותו כאן
ועכשיו? מדוע בחרה במילים האלו? מה הסיבות לתוכן המשפט? מה
ההשלכות של משפט כזה? האם כל כוונותיו כנות או שמדובר כאן רק
בהתאהבות בתדמית? כיוון שהתשובות לכך מצויות רק ברמה הפנימית,
רק הדובר יכול לענות לעצמו האם המשפט כולו כולל כוונותיו כן
ואמיתי לחלוטין.

ושוב, אי אפשר לפסול על הסף את האפשרות הסבירה ביותר, שאני
באמת ובתמים אידיוט.