יצאנו לטיול הרבה חברים,
כי שמש בחוץ,
אז שמש בפנים.
עם תיקים על הגב וכובעים על הראש,
כלנית ופרג וגם שמיים לפגוש.
צוהלים משמחה
לדרך יוצאים,
צריך לגלות דברים חדשים.

באמצע הדרך עוצרים לאכול,
וכולם אז יוצרים מעגל גדול.
ולכל החברים יש את אותו תיק שקוף,
מוציאים ממנו מים וגם סנדוויץ' עטוף.
ואני מביטה
על התיק שלי,
ובלי לפתוח לא אראה מה בפנים,
כי בצבע שחור הוא, אטום ומוצק,
עם שני תאים לפחות וריץ' רץ' חזק.

ואז גלי שואלת:
"מה יש לך בתיק?"
הנה החל יצר הסקרנות להציק.
לא אומר, לא אספר לאיש,
זהו עסק שלי מה שיש לי בתיק.
אבל גלי לוחצת
שמפניה לא אסתיר,
ומנחשת שבפנים יש משהו שביר.
"אמרי לי, גלי לי,  מה יש בתיק?"
ברור הדבר שאין שם רק ריק.

יש בו צבעים רבים
שהתערבבו לאחד,
ויש בו חלומות ותקוות
שנגוזו מכבר.
ויש בו פחדים לאין ספור,
ואושר חולף.
ומחשבות מטריפות על גוף שכואב.
ולב מנותץ,
ונפש שבורה,
ודבק להדביק כל פעם בחזרה.
וסודות אבודים,
ותשוקות אסורות.
ורגשות, הו, המון רגשות.

וגלי שומעת ואלי מתכופפת,
וגלי רק לאוזני היא לוחשת,
רוצה ברצינות היא לדעת
מבלי לחמוד לצון ובלי להתלוצץ,
איך התיק,
איך התיק אינו מתפוצץ?