הוא נפל,
ולא נתתי לו לגרור אותי, אבל גם לא הצלתי אותו.
הנחתי אותו בצד, חיכיתי עד שהוא יקום בעצמו.
אבל הוא לא קם, וכל פעם שאני רואה אותו מהקצה של החדר הוא
צועק:
"תעזרי לי!" ואני אומרת לו "לא" - הוא צריך לקום בעצמו.
כבר הרבה זמן שהוא על הרצפה, זה נראה לי די מוגזם שהוא בטוח
הרחמים העצמיים שלו ככה כל הזמן, מתמלא באבק.
יום אחד הוא לא נתן לי לישון כי הוא החליט שצריך לשבור אותי,
הוא כל כך עלוב שאף אחד לא מסתכל עליו, אף אחד חוץ ממני,
מרחוק.
הוא אמר לי שאני רעה, ושאני צריכה למות על מה שאני עושה לו.
אבל אני בשלי, אני יודעת שהוא לא מסוגל לקום.
אולי אני קצת סאדיסטית אבל זה נראה לי הוגן.
עליו להתפתח ולחיות את חייו בעצמאות מסויימת.
אתמול הוא פשוט ישב ובכה ודי כבר, לא יכולתי, אז אמרתי לו: "מה
אתה רוצה שאני אעשה" והוא ענה שהוא כבר לא יודע.
אז הרמתי אותו לקחתי אותו למיטה והלכנו לישון, אפשר לחשוב כמה
הבובות האלה לא עצמאיות.