אני מחכה כבר כמה שנים ליד הטלפון- והוא לא מצלצל.
אני מרימה את השפורפרת, כדי לבדוק אם אולי הקו מקולקל, או
אולי מישהו שכח לנתק אותו כשסיים לדבר- אבל כל מה שאני שומעת
זה הצליל המונוטוני הארוך הזה, ששומעים כל פעם לפני שמרימים את
השפורפרת לחייג.
הקפה לא עוזר. אני חייבת לישון. אם אני אשן- אני אחלום עליו.
אני בטח אחלום עליו יושב בבית ליד הטלפון- וצוחק. הוא פשוט
עושה לי את זה בכוונה- הוא רוצה להתקשר- אבל זה הרבה יותר
מצחיק אם הוא לא.
אז הוא לא מתקשר.
ואני מחכה ליד הטלפון,
כבר גמרתי 2 חבילות של מסטיק אורביט ורוד (שאני מרשה לעצמי רק
ברגעי דיכאון עמוק) וחצי חבילת סיגריות נובלס.
אני לא מעשנת. העשן מרגיע אותי.
חשבתי פעם לקנות מכונת עשן, אבל לא היה לי איך להשיג אחת
כזאת.
אין אחת בערוץ הקניות- רק שיחת טלפון מפרידה בינך לבין המוצר
הניכסף,
ולא יכולתי להרשות לעצמי לצאת מהבית.
אולי, בדיוק ברגע שבו אני אטרוק את הדלת בהקלה של אשה שלא עזבה
את מיפתן ביתה כבר שנים על גבי שנים-
ישמע אותו צילצול,
צלצול הטלפון שלו אני מחכה כבר כל-כך הרבה זמן...
אבל אני אהייה עסוקה מדי ברצונות שלי- בתשוקה שלי למכונת עשן-
ואפספס את  אותו הטלפון,
שאני מחכה לו כבר שנים...
אז נישענתי אחורה, וחייכתי לעצמי- מקבלת את גורלי ששזור בגורל
כסא הנדנדה הישן...