יש שמש בחוץ,
אני מרגישה לבד, עצובה.
בין המון אנשים אני עוברת,
רובם חברים, אני אומרת שלום ומסתובבת.
עדיין מרגישה עצובה וחנוקה,
בלי חשק לאף אחד.
נגמר לי החשק לדבר,
ואני רק רוצה לשתוק ולהתבודד.
וזה טוב, אולי לא...
אני מרגישה לבד, שלמה, או סתם בודדה,
ואני הולכת לעשן סיגריה בחוץ בספסל.
מבקשת אש ממישהו ליד, בביישנות, אולי בעצבות.
לוקחת את השאכטה הראשונה,
מכניסה אותה טוב לריאות, אולי לסבול, אולי להנות,
ואני ממשיכה עם שאכטות ארוכות,
כמעט נחנקת, אך זה עושה לי טוב.
ואז, אני צריכה לכבות, חושבת לאן לזרוק,
אולי לכבות על עצמי, או שלא, או שבעצם זה עדיף.
אני אפילו לא יודעת מה לעשות,
לבכות, לצחוק, ואני בבעיה.
אני שותקת ולא אומרת מילה,
אבל בפנים אני מתה לצעוק
למישהו שיבוא לעזור.
סתם שיהיה איתי, אולי לחבק אותי,
או שסתם ישב איתי ושנינו נשתוק.
ואז מרגישה במין רעב כזה,
רעב לאהבה, שאי אפשר לממשו,
ואני נכנסת לדיכאון, אני רוצה לבכות!
אבל מחזיקה את עצמי, מרגישה חזקה... אסור לי לבכות, לבכות זו
חולשה!