היא הלכה אליו, וכרגיל, היא הייתה נורא נרגשת. ובגלל שהיא לא
ראתה אותו כבר יומיים, היא החליטה לשם שינוי, ללכת בדרך קיצור,
אפילו שזה בשדה המוזנח של חיליק הזקן המפחיד. וכשהיא מדדה
בעצבנות, בין שיח יבש לבין אבן שתחתיה אלפי מושבות של חרקים
ושאר יצורים, לפתע ראתה ערוגת פרחים מטופחים להפליא, בעלי צבעי
פסטל בוהקים. היא כל כך סונוורה והתלהבה, שהחליטה להביא לאיציק
פרח אחד. אחד לא יהרוג אף אחד, חשבה לעצמה, כמנסה לכפר על
מצפונה המתחיל לשרוט ולהתפרע בתוכה. היא בחרה את הפרח הכי בוהק
ומבריק וקטפה אותו בזהירות מה. "אייי!" שמעה לפתע צווחה, והיא
נבהלה כל כך, עד ששמטה את הפרח מידה, והביטה לכל עבר באמוק, כי
אולי הזקן המרושע, מסתתר לו אי שם, והבחין במעשה ידה. אבל בשום
מקום מהשדה הצהוב, היא לא נתקלה בנפש חיה, ולכן התכופפה לאט
מטה "את לא מתביישת?" צרח לעברה שוב קול קטן והיא הביטה סביבה
בחשד עד שלפתע הבחינה נדהמת, בפרח הכחלחל מתיישב מולה ומתנער
מהחול שדבק בו "אהה, את גם לא עונה, בנוסף לכל?" צעק שוב הפרח.
והיא עדיין בשוק, משתדלת לעכל את שמתרחש לפניה "בת זונה" מלמל
הפרח לעצמו "הי, למה אתה מקלל אותי?" התעשתה לבסוף בכעס "הי,
למה את תולשת אותי ממקומי?" החזיר לה הפרח כנגדה. "אני..."
ניסתה לנסח בקושי "את מה?!" צרח עליה הפרח "אני.. לא חשבתי
שפרחים חיים" אמרה לבסוף, מקווה לא לעצבן את הפרח יותר מידי.
"לא חשבת שפרחים חיים?! אז מה חשבת, זונה?" השתנק הפרח מרוב
זימה "כלומר..." התבלבלה וניסתה לחזור בה "לא ידעתי שיש לכם
אישיות וכאלה..." ניסתה שוב והפרח התחיל להשתעל שיעולים
מבועתים כשלבסוף הוא כבר מזיז את עלו מפיו ומרשה לליחה והרוק
להשמט החוצה "אתם שומעים, חבר'ה?!" פונה לחבריו שבערוגה "היא
לא חושבת שיש לנו אישיות וכאלה!!!" צרח הפרח בשארית כוחו. כל
הפרחים בערוגה, פתחו עיניהם בהפתעה והתחילו להתרעם ביניהם
בכעס. תמר לא ידעה מה לעשות, היא הביטה בפרח המזועזע שלפניה,
והביטה לעבר שאר הפרחים בערוגה שהתחלחלו מרוב עצבים. והיא צעקה
בליבה, מדוע לא המציאו מכונה לחזרה בזמן, והיא לא הייתה קוטפת
את הפרח הזה, או בכלל לא דורכת בשדה המצחין הזה של חיליק הזקן
המפחיד. "אני חושב שמגיע לנו משהו" צעק לעברה הפרח, כשהוא קוטע
את חוט מחשבתה הזועף "מה מגיע לכם...?" שאלה ברעד קול
"אוווווו!" התרעם הפרח הכחלחל "היא אפילו לא יודעת מה היא
חייבת לנו!!!" צעק לעבר חבריו "להעלות אותה באש!" צעק הפרח
האדמדם שבחבורה וכולם ענו לו בקולות עידוד ושאגות והפרח מולה
עמד זקוף כולו וצרח לעברה "עונש!" ומיד כל הפרחים התנתקו
ממקומם והסתערו עליה כשהם מפילים אותה ונושאים אותה מעליהם
לעבר עץ גדול ואפור. "ולקשור!" ציווה עליהם הפרח האדמדם, בעוד
שכל הפרחים בסדר מופתי, לקחו ענפים וגבעולים ארוכים וקשרו אותה
בחוזקה לעץ המתפורר "ועכשיו, אש!" צעק הפרח הכחלחל מצויד כולו
באבקת אושר ותמצית נקמה וכל הפרחים יחדיו, בתרועות גדולות,
הדליקו אש גדולה על ענף מצופה בעלים יבשים, והתקרבו אליה במהרה
"רגע!" צעקה לפתע תמר עד שנתמלא שקט מחריש אוזניים באוויר.
"סליחה" אמרה בשקט "טיפת אנושיות..." מלמל הפרח, ספק לעצמו,
ספק לתמר, ספק לשאר הפרחים וסימן לעברם שיכבו את האש. "את לא
חושבת שזה קצת חוצפה לקטוף פרח מגינה לא שלך?" העיר אותה לפתע,
חיליק הזקן המפחיד "אבל טוב שהתנצלת, כי זה מכפר" הוסיף, לאחר
יד "אני אפילו מרשה לך, כבר לקחת אותו איתך" אמר לה בשקט והיא
התעשתה "לא, זה בסדר..." מלמלה לעברו "הנה, אני אשתול אותו
חזרה" אמרה ובמהירות תקעה את הפרח חזרה באדמה והידקה את החול
סביבו היטב. הזקן חייך אליה ונדמה כאילו עמד לומר משהו "ואל
תדאג, אני לא אחזור לכאן עוד" אמרה לו ורצה משם, כשהיא חושבת,
שיומיים זה לא כזה ביג דיל.