חוסר השקט הזה שבפנים משגע אותי לפעמים, מה לפעמים? כמעט תמיד
כבר.
בכל פעם מחדש יש את ההרגשה הזאת - שמשהו רובץ בפנים, רוצה
לצאת, מתחנן, מתפתל, מתבקש כמו בן אדם ואחר כך מכה בחוזקה...
יעשה הכול בשביל לצאת, בשביל לנשום קצת אוויר צלול, נמאס לו
להיות תקוע בפנים, נמאס לו שאני חונק אותו. נמאס לו לחכות.
מחכה כבר שבועיים, לא פרק זמן ארוך בשביל אף ואף אחד, אבל איך
מגדירים משהו ארוך בכלל? שעה של המתנה למשהו של חמש דקות תהיה
שעה ארוכה של שעמום, שנה המתנה לדבר הכי טוב שיכול לקרות לך
תהיה השנה הכי קצרה בחיים שלך.
אז בשבילי השבועיים האלו ארוכים בצורה בלתי נסבלת, לפעמים תוך
כדי הטיולים עם הכלב אני מסתכל למעלה וחושב אם יש שם מישהו
שלועג לי, או שכל זה בכלל לטובה... ואולי זה עונש על זה שאני
לא מניח תפילין בבוקר, ולא מתפלל מנחה, ולא שומר את יום השבת
לקודשו.
והכלב הקטן שלי, פינצ'ר מעורב... מה אכפת לו מכל זה? ראש קטן
משחק אותה הממזר, כבר הגיע לגיל 12, מאז שאני זוכר את עצמי,
אני זוכר אותו איתי.
יצור קטן וחום עם עיניים חכמות יותר מכל אחד שתראו ואהבה עד
אין סוף, מה לו אכפת? יוצא לטיול פעמיים ביום, משתין, מחרבן,
חוזר הביתה ואוכל, שותה מים... לפעמים מקבל פינוק של קופסת
שימורים של בשר סוסים, או כל זבל אחר שדוחפים לשם - אותו זה לא
מעניין, אם זה מריח כמו בשר ונראה חום אפשר לאכול את זה.
עוד מעט הוא ימות, רואים עליו כבר סימני הזדקנות.
ימות אולי בגלל מוטציה סרטנית שתתפתח אצלו ברגל, או מילד
מטומטם שיקבל ממני מכות אחרי שיחליט לעלות עם הטויוטה של אבא
על המדרכה. ימות בסופו של דבר וישאיר אותי לבד להתמודד עם
העולם הקר הזה.
מתי הוא לא היה איתי? כל הזמן היה... בפרידה מלאנה, היה.
בפרידה מעדי, היה.
ובפרידה לפני שבועיים משירה... גם היה.
תמיד מסתכל עליי במבט הזה שלו, חצי אוהב חצי מתחנן לקבל ליטוף,
שאגרד לו מאחורי האוזן. בפעמים שהייתי חולה הוא היה נשכב לידי,
אני על הספה והוא על השטיח.
מתי שאמא הייתה מוציאה אותו ואני הייתי עם חצי רגל בעולם הבא
עם 39 חום, היה חוזר הביתה ונשכב ליד הספה, לא אוכל, לא שותה,
לא זז עד שהייתי קם ושם לו עוד טיפת מים בקערה, לא משנה כמה
מלאה הייתה... לפעמים המים היו נשפכים החוצה.

ביום חמישי חוזרים הביתה, ככה זה בנורמה. אם אין שבת בתכנון,
אם אין שמירה או מטבח באופק אז בימי חמישי רואים את הבית. ככה
זה היה וככה תמיד יהיה במקום הנוראי בו אני נמצא.
אם יוצאים משם בסביבות 2, מגיעים למפתן הבית ב-6, עדיף על לא
לצאת בכלל אם תשאלו אותי. אחר כך עושים כביסה, אבל לפני הכביסה
מתקלחים... כי המכונה גומרת את כל המים עוד לפני שאתה מספיק
לשפוך קצת שמפו לידיים.
וכבר מגיע הערב, לפעמים הייתי יוצא עם חבר, או יוצא לחבר. סתם
יושב ומדבר... על בנות, על מוזיקה, על הצבא ועל החיים, מדבר על
שום דבר.
מפליא אותי כמה בקלות אתה מתרחק מבן אדם אחרי שאתה נכנס לתוך
עצמך.
עם האלה מקרבי דיברנו על כמה שרע לנו בצבא, ואני בכלל בחיל
האוויר.
עם האלה שיצאו על נפשי דיברנו על כמה שטוב להם באזרחות, ואני
עוד רחוק מהשחרור.
ועם האלה שסתם, דיברנו על סתם.
סמים, סיגריות, אלכוהול - הכול ניסיתי, לפעמים גם הכול ביחד...
לא הלך כל כך טוב.
זה לא עוזר, יש כאלה ששותים בשביל לזכור, אני הייתי מאלה ששתו
בשביל לשכוח, לשכוח את כל המריבות בבית, לשכוח את כל החרא
וההשפלות שאני אוכל בצבא, לשכוח את הכאב מפרידות, את הצער על
טעויות, לשכוח כל דבר שאין מצב שיראו בערוץ הילדים.
מאכילים את הילדודס בסרטים, זה עולם קשה שם בחוץ. אין אושר
ואין חמלה. אנשים אוכלים אחד את השני בלי מלח וכל מה שהם מראים
שם זה פוקימון ופאוור ריינג'רס - בדיוק המתכון ליצור ילד
מעורער נפשית ובעל בעיות חמורות בדימוי העצמי.
ביום שישי תמיד מתעוררים מוקדם, צריך לעשות קניות לשבת, ללכת
לשוק... לעזור לאימא עם הקניות. תמיד אז היא הייתה נחמדה.
בשישי בערב היא לא.
אבל גם את זה עוברים, איכשהו.
ואז, כשמגיע כבר אחר הצהריים, כשיגאל מהמכולת למטה סוגר ואתה
שומע את השרשרת נסגרת, ויצחק הספר נועל את המספרה, מתי שמגיע
השקט של שישי אחרי הצהריים, אז אתה מקבל את זה בבום. כמו אגרוף
לפרצוף ממייק טייסון, מרסק לך את האף ועוד כמה עצמות פנים
בדרך. אז אתה מבין שאתה לבד.
וככה נסגר לו השבוע, עד לשבוע הבא. במחזוריות של סבל וייסורים.
הכול אותו הדבר, שום דבר לא משתנה.

ואין מה לעשות. אתה ממשיך לצאת עם הכלב פעמיים ביום מתי שאפשר,
אתה ממשיך לעזור לאימא עם הקניות, אתה עוזר, ועושה, ומעביר
ימים על גבי ימים רק עם תקווה קטנה שאף פעם לא מתממשת.
כי אין לך כבר מישהו שיעניין אותו מה שאתה עושה, אף אחת לא
תשאל אותך בקול מתוק, כל כך מתוק שאפשר להריח את השער שלה דרך
הפלאפון, "איך עבר עליך היום ממי?" והיא לא תשאל אותך אם בא לך
לצאת בשישי לסרט או לפאב, או שבכלל באה לה על ההופעה של ההם.
אתה כבר לא תדע מה זה לנשק אותה מתי שתגיע הביתה עם התיק של
השבועיים, כבר לא תרגיש איך זה לחבק אותה ביום ממש טוב שלך, או
ביום ממש רע שלה... ואיזה אושר זה מסב לה. אתה כבר לא תסניף
ריח של ההרבל אסנס שאיתו היא חופפת, וניחוח של זיעה מתוקה
בלילות של חיבוקים ואהבה.
כי אולי היא כבר עם מישהו אחר, מישהו שכנראה מתייחס אליה יותר
טוב ממני, מישהו שמצליח לתת לה את מה שאני לא יכולתי להעניק.
ואולי היא עדיין לא, חושבת על הטעות הזאת שקרתה, שעדיף
לחזור... תקוות קטנות כאלו לא בריאות לבן אדם, הן אף פעם לא
מתממשות.

אז הצער מתחיל לאכול אותך ברגעים ההם.
אתה מרגיש שאתה תקוע, כמו רכבת ישראל שהגיע לתחנת באר שבע, משם
רק לחזור אחורה, ואולי עד כמה שאני רוצה... לחזור שבוע, חודש,
שנה אחורה, אי אפשר במקרה שלי.
הכל נגמר. הכל נפסק, הלוואי שייאלם דום, שיעזבו אותי כבר.
ולפעמים אתה נשבר, יותר מדי לחץ, יותר מדי דברים להצטער עליהם,
ולא משנה איזה מסיכה אתה עוטה על עצמך בשביל הסביבה, לא משנה
איזה שריון אתה לובש בגאווה... תמיד זה ייגמר ברע.
כי אז אתה נשבר.
אתה מסתגר בחדר מטר על מטר בבסיס, מקווה שאף אחד מהמפגרים
שאיתך בשירות לא יראה אותך יושב על כסא של בית ספר יסודי עם
דמעות בעיניים. תופס את הראש ובוכה.
אומר לעצמך להפסיק כבר, שנמאס, שאתה לא ילדה קטנה ובכיינית,
אבל אתה פשוט לא יכול כי הלב חזק מהשכל. וכמו שאמרתי פעם
שאפסיק לעשן, ויש לי כרגע קופסת מרלבורו בכיס וסיגריה ביד, כך
גם הדמעות ממשיכות לצאת.
דמעה אחרי דמעה, וכבר חצי שעה עברה.

לכל הדברים יש סוף, זה חוק בעולם המחורבן הזה. וכל סוף הוא
התחלה חדשה כך אומרים... אבל לפעמים אתה רוצה שדברים לעולם לא
יסתיימו.

אבל הם תמיד מסתיימים.