אני לא יודעת מה קרה בדיוק, אבל ברחתי כמו מטורפת מהמסיבה של
שישי בערב. לא היה לי מושג איך זה קרה, אבל הכל היה מכוסה בדם
וגופות קטועות איברים היו מפוזרות על הרצפה. זה הדבר היחיד
שזכרתי. רצתי משם בכל כוחי כשכולי רועדת בכל הגוף ומרגישה
כאילו משהו עדיין רודף אחריי. תמונות של מה שראיתי רצו לי בראש
ולא הרפו. כל הגופות, הדם וזעקות הפצועים השתלטו לי על
המחשבות. כשכבר לא יכולתי להמשיך לרוץ עצרתי. קיוויתי שהכל
נשאר מאחוריי, אבל לא. שמעתי צעדים שהולכים ומתקרבים. סובבתי
את ראשי לאחור וצרחתי. ראיתי גופה מכוסה בדם ופצעים מתקרבת
לעברי ומושיטה אליי את ידה. לגופה לא היו עיניים, וידה השניה
היתה קטועה עד המרפק. ברחתי בלי לחשוב פעמיים. המשכתי לרוץ גם
אחרי שגיליתי שהגופה כבר לא מאחוריי. לא ידעתי לאיזה כיוון
לפנות. הרגשתי אבודה. לפתע ראיתי מעליי עורב שחור. ניסיתי לגרש
אותו, אבל הוא נחת על העץ שהיה מולי. הוא הסתכל לי ישירות
בעיניים, והיה לו מבט של בן אנוש. היה נראה כאילו היתה לו נפש
של בן אדם שתקועה בתוך גוף של עורב. כמעט יכולתי לראות את
השתקפותי בעיניו הצהובות. הסתובבתי משם, והמשכתי ללכת. לא
יודעת איך להסביר את זה, אבל היה משהו מרגיע במבטו של העורב.
לא ידעתי איפה אני נמצאת אבל בכל זאת המשכתי ללכת על השביל
שהוביל אותי לבית קברות. היה שקט מוחלט, ויכולתי לשמוע רק את
הרוח שנשבה בפנים שלי וכאילו ניסתה לחסום בפניי את הדרך. היה
חשוך, ורק הכוכבים האירו לי את הדרך. הבית קברות היה אינסופי.
האם זה יתכן? האם יתכן שכולם מתו ורק אני היחידה שנשארה בחיים?
התחלתי לשחזר את כל מה שקרה באותו ערב, ונזכרתי שבזמן שברחתי
מהמסיבה ורצתי לאורך הרחובות לא היה זכר לנפש חיה. כולם נעלמו
מתים. כולם מתים חוץ ממני.
בבוקר למחרת, התעוררתי בחדר שלי, ולא הבנתי איך בכלל הגעתי
הביתה. היה מאוד קר, אז התכסתי כולי בשמיכה והתיישבתי כשאני
מחבקת את הכרית. עדיין כולי רעדתי בגלל כל מה שקרה בלילה. לא
ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז יצאתי מהחדר והלכתי לחפש את אמא
שלי שהיתה אמורה להיות בבית. להפתעתי, הבית היה ריק לגמרי.
איפה כולם? למה נשארתי רק אני? אולי זה בגלל ש... לא! לא רציתי
לחשוב על זה. חזרתי לחדרי וניסיתי לגרש את המחשבה. לא, לא יתכן
שאני לבד בעולם. ואולי הכל היה רק חלום. חלום מפחיד שקיים רק
בדמיוני. התיישבתי על המיטה וניסיתי להרגיע את עצמי. לפתע,
העורב השחור שראיתי לפני כן נחת על אדן החלון. אותו העורב עם
העיניים הצהובות. נזכרתי שלפי האמונות הטפלות עורב שחור מבשר
מוות. רציתי לגרש אותו, אבל הוא הקפיא אותי במבטו ופחדתי
להתקרב. הסתובבתי לקיר בשביל לא לראות אותו, וכשהסתובבתי בחזרה
למזלי הוא נעלם. חשבתי שיכול להיות שאני פשוט מדמיינת, ודבר
ממה שראיתי לא קרה במציאות. אולי הכל קיים רק בדמיון שלי.
פתאום שמעתי צעדים מחוץ לחדר. הרגשתי הקלה. בטח זאת אמא שלי,
או אולי אחת האחיות שלי. יצאתי מהחדר, ורצתי לסלון. התחלתי
לרדת במהירות במדרגות, אבל אז עצרתי. ראיתי את אמא שלי יושבת
על הספה ומכסה את פניה בכפות ידיה. היא בכתה. מעולם לא ראיתי
את אמא שלי בוכה, אז בוודאי קרה משהו נורא. הרגשתי את הלב שלי
מתכווץ. התקרבתי לאמא שלי, אבל היא לא הבחינה בי. היא לא שמעה
אותי מתקרבת. לא יודעת למה, אבל לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
רציתי לשאול אותה מה קרה בדיוק, אבל הייתי משותקת. פשוט עמדתי
מולה והמשכתי להסתכל עליה. ואז, הלכתי בחזרה לחדר. כאב לי
לראות אותה בוכה, אז הלכתי. גם פחדתי לגלות את האמת על מה
שקרה. מחשבות איומות רצו לי בראש, אבל ניסיתי להדוף מעצמי את
כולן. התקרבתי למראה הקטנה שהיתה תלויה לי על הקיר. הסתכלתי
בה, אך לא ראיתי את ההשתקפות שלי...