רק אחרי שישה מליון הבנתי שהגזמתי קצת עם עניין האנטישמיות
הזה. באמת שלא התכוונתי, זה הכל התחיל כבדיחה בכלל.
ישבנו כמה חבר'ה באיזשהו פאב (פ.א.ב - פה אין בקבוקים)
ודיברנו, אחרי 2.5 ליטר בירה, על חזון אחרית הימים. אמרנו שיום
יבוא והפורנוגרפיה תהיה זמינה ולגיטימית בכל בית בעולם.
באיזשהו שלב התערבתי עם חבר שלי שאצליח לשכנע את כל האנשים
בפאב שיהיו בעד הנושא הטיפשי הראשון שעולה לי לראש.  הנושא
היה: "בשביל מה אנחנו צריכים יונים, הרי לא צריך אותם בכלל"
אבל בגלל שהייתי מצונן יצא לי במיקרופון ש"לא באמת צריך
יהודונים".
ביקשתי מהמלצרית בקבוק מים להרטיב קצת את הגרון, כשנזכרתי שאין
שם בקבוקים זה כבר היה מאוחר מדי וסיימתי את השעה וחצי הרצאה
שלי. אמרתי להם ש"היונים האלה, רק מחלות הם מביאים לנו"
(נזכרתי כמובן בשפעת העופות שהגיעה לאירופה). "תראו!", אמרתי
להם "בגללם אני מצונן! יום יבוא וכולכם תהיו מצוננים! גרמניה
תהיה מצוננת! צריך לרכז את כולם, לבחון את הנושא ולהגיע לפתרון
כלשהו!". "סופי!", קראתי לידידה שלי שבדיוק נכנסה לפאב.
מחיאות הכפיים היו היסטריות והוזמנתי לנאום שם עוד ועוד פעמים,
מידי לילה, בחורף... וכולי מצונן!

עוד לפני שהספקתי להגיד "וומנשלאט!" ("סנאי", בגרמנית) כבר
היתה לי מפלגה, דגל וסמל עם יונה למרות שאני חושב שזה דומה
יותר לנשר.
ביום מן הימים ישבתי עם חבריי למפלגה בפארק וראינו יונים
מחרבנות על אוטו ממש מפואר, כנראה של הקנצלר שלנו. לא רציתי
שהוא יתלכלך אז זרקנו על היונים אבנים. שברנו לאוטו את כל
החלונות ונכנסנו לכלא שם כתבתי את ספרי, "מיין קאמפ", שזה
בעצם: מיי"ן קאמ"פ
מי יקנה יונים נימפומניות?
קרואטים? ארמנים? מה פתאום!
ישר הוצאתי את הספר לאור. אור השיג דיל טוב ומכר אותו
במיליונים. השתחררתי על התנהגות טובה מהר מאוד (אני לא רוצה
לדבר על זה). שיניתי את שם המפלגה למפלגה הדאצית על שם דץ
ודאצה כי הייתי חייב טובה לדץ הסוהר החתיך מהכלא.

בתחילת שנות השלושים מאוד הזדהיתי עם התנועה הציונית והיישוב
היהודי בפלשתין והחלטתי לשנות את שמי ל"אופיר". בגלל שהיה קר
לאנשים רובם קראו לי "אופירר". חבריי הקרובים אף קיצרו לי את
השם ומאז קראו לי רק "פירר".
באותה תקופה התקיימה אצלנו האולימפיאדה. הזמינו אותי לשאת
דברים ולהעניק מדליות למנצחים.
כשהגיע תורו של הזוכה כהה העור דפקתי אפצ'י רציני וכל היד שלי
התמלאה בנזלת. מרוב הפאדיחה ברחתי לשירותים לשטוף את היד.
כשחזרתי לשם כולם כבר הלכו הביתה, אני מקווה שהוא לא נעלב.

עם הזמן גיליתי שאני ממש נקשר לעניין הציונות וליהודים גם פה
בגרמניה. הזרמתי כספים והוריתי לסיירת המיוחדת שלי, ה-ס.ס (סתם
סיירת) לטפל בבעיות הבינוי של היהודים. לפי מה שאני הבנתי בנו
להם שכונות מפוארות והביקוש היה מאוד גבוה שכמעט כולם עברו
לגור שם. מאוד שמחתי בשבילם, אמא שלי תמיד היתה אומרת במצבים
כאלה: "אונץ די מאנצור שלוגן פוינט!" שזה בגרמנית - אונץ די
מאנצור שלוגן פוינט!

יונהלף, החבר האוסטרי שלי הזמין אותי אליו הביתה למסיבת
פיג'מות. בהתחלה סירבתי כי לא היו לי זיכרונות נעימים מאוסטריה
(היתה שם שביתת משאיות זבל באותה תקופה וכולם דרסו חתולים) אז
כשיונהלף התקשר אלי באמצע ישיבת המטה, כשהטלפון על ספיקר,
אמרתי לו שאוסטריה לא מספיק מטופחת לגרמנים ועדיף שהיא תהיה
מטופחת. תוך יומיים אוסטריה כבר היתה מסופחת. "אנשלוס!"
התעטשתי מול המצלמות כשנשאלתי מה הסיפור הזה עם אוסטריה.

ערב אחד, בעודי צופה בסרט "רשימת שינדלר" קיבלתי טלפון בהול
מאיזה בקבוק תבערה רוסי, מולוטוב משהו, שלא הפסיק לדבר על
סנוקר ועל איזה כיף אם תהיה מדינה שלמה שלי ושלו שנשחק בה רק
סנוקר, הוא קרא לה": pool-land"" והציע גבולות. אמרתי לו כן,
כן כי רציתי להמשיך לראות את הסרט. אמרתי לו שידחה את התוכניות
כי אני בחופש גדול עכשיו וכעבור זמן מה ב-1.9.1939  המשחק
התחיל. עדיין הייתי מצונן אז נתתי לחברים שלי עם המדים היפים
לשחק במקומי, הבנתי שהם הביאו שם אחלה מכה אבל בסוף יצא חצי
חצי. כמה שבועות אחר כך כבשתי את צרפת, מגיע להם! אנטישמים
חארות!